שבוע שעבר, אחד מאלה ימים של חופש פתאום נזכרתי שאני חייבת לברוח מהשגרה. אחרי כמה דקות של מחשבה התחלתי לעלות בזיכרון את רשימת בתי הקפה האהובים עליי וידעתי בדיוק מה לעשות - לחפש את המקום המושלם לפשוט רגליים ולפגוש אנשים.
בחרתי בבוקר אחד לקפוץ לבית קפה קטן ונעים שנמצא ממש בפינה של הרחוב שלי. כשנכנסתי, ניחוח הקפה הטרי עטף אותי כמו שמיכה חמה ביום קריר. אני אוהבת מבנים קטנים עם אווירה ביתית, ובמקום הזה הרגשתי כמו בבית של סבתא: תמונות משפחתיות על הקירות, צבעים עדינים ורעש שקשוק הכוסות ששמח לי את הלב.
התיישבתי ליד החלון והזמנתי אספרסו שחור עם עוגת גזר. בזמן שהקפה התבשל בתהליך מתמשך ומרתק (אני מאמינה שקצת דחיפות בעניין הדלפת הנוזלים זה תמיד רעיון טוב), פתחתי ספר שחשבתי עליו הרבה זמן אבל אף פעם לא באמת קרוב לקרוא אותו.
פתאום ישבתי מול אישה זרה שהתיישבה בשולחן הסמוך. היא הייתה עמוקה במחשבותיה, ועיניה החכמות סיפרו סיפור חיים עשיר שהיה חמקמק אך נוכח באוויר - כאילו כל אחת במשקה שלה היא חלק מעולם אחר שלא הכרנו עדיין אחד את השני.
בלי לחשוב יותר מדי, פשוט אמרתי “שלום” ושאלתי אותה אם אפשר לחלוק שולחן. מהר מאוד מצאנו את עצמנו משוחחות על הכל - מהעבודה שלנו ועד חלומות אבודים.
מהגבעול הראשון שלהיצר לדיאלוג חי למצב רוח מרומם היה בדיוק כל מה שהייתי צריכה באותו יום אומלל יחסית בתחילתו; בכל זאת אנחנו לא באמת לבד בעולם הזה אם רק נידאג להרים ראש ולהסתכל מסביב לעיתים תכופות יותר.
והטיפ שלי לכם? אל תחכו להזמנה לפתיחה של שיחה חדשה - לפעמים הדבר הכי מדהים יכול להתגלות ברגע בו אתם יוצאים מאזור הנוחות שלכם ופשוט מתחילים לדבר עם בן אדם חדש! מי יודע אילו חברויות חדשות ואולי אפילו רגעים בלתי נשכחים ימתינו לכם מעבר לכוס הקפה הבאה?
אז בפעם הבאה שאתם חושבים "לי יש מספיק בקבוקי מים וגם שעה פנויה", אולי תשקלו לרדת לבית הקפה הקרוב ולהשאיר מקום גם לשיחה בלתי צפויה שתשנה לכם רגע או שניים במהלך היום.