יש רגעים בחיים שהטבע עוצר את נשימתו. אחד מהם בשבילי היה הבוקר ההוא, כשנכנסתי לבית הקפה הקטן ליד ביתי. אולי זה היה הריח של הקפה הטחון שעורר בו את כל החושים, אולי זו הייתה האורחת המוזרה שישבה ליד החלון - קשישה עם משקפי רוחב וצמידים צבעוניים שהתנדנדו בכל תנועה שלה.
עד אז הייתי אדם שאוהב לשתות קפה לבד, בשקט. אני זוכר איך התיישבתי בפינה השקטה שלי, הזמנתי אספרסו וחיכיתי בשקט לאפות פנימה את מה שיקרה. כמה דקות לאחר מכן היא פנתה אליי ואמרה: "אתה יודע, לפעמים הכי טוב לדבר עם אנשים שאנחנו לא מכירים".
זה גרם לי לחשוב על כך שתמיד השקעתי יותר מידי זמן בלבדות שלי והרגשתי שאני מפספס משהו גדול. כלומר, זה יכול להיות חוויות שלא יחזרו על עצמן - כמו סיפור חיים של אישה נערצת שחיה באזור כבר יותר מ-80 שנה!
לאחר הכוס נפתח בין שנינו שיח אמיתי, בלתי צפוי ומועשר בניסיון חיים. היא סיפרה לי על ילדותה בעיר תל אביב הישנה ועל השינויים שחוותה בזמנה; כיצד התגברה על כאבים ושברונות לב בעבודה ובמשפחה - ואז לקחה אותי לדרך בה הוציאה ממני חלקים מעצמי שלא ידעתי שהם קיימים.
באמת פגשתי באותה שעה בבוקר מתוך אי הנוחות שלי ויצאנו מחוץ לתחום המוכר שלנו.
לקחתי לעצמי טיפ מאותו בוקר קסום: יש יופי גדול שפשוט נמצא מעבר לפינה אם רק נעז להיפתח לעולם שסביבנו ולאנשים שבתוכו. לפעמים התשובות לשאלות הפנימיות שלנו נמצאות לא בצפייה בממסד אלא דווקא בדיאלוג עם הסביבה שלנו.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לבית קפה אהוב או חדש שלכם, תעזו להציץ מעבר לספל הקפה שלכם ולפתוח בשיחה עם מי שיושב לידכם. אולי תגלו שם עולם חדש בפני עצמו - וגולל בתודעה עוד תובנה משמעותית לחיים שלכם.