לא מזמן, בעודי נוהגת הביתה מהעבודה אחרי יום מתיש, הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האוטו. רעש כזה מוזר שהתגנב פנימה והתחיל לגרום לי לחשוב על כל מיני תסריטים מפחידים: "מה אם זה מנוע? או שזה משהו יותר גרוע?" כמובן שהתמונה שלא עוזבת אותי היא התחושה שיצא לי ללכת ברגל בחורף, כשאין לי מושג כמה זמן ייקח לתקן את הרכב.
סוף סוף הגעתי למוסך שאני סומכת עליו - מוסך קטן אבל איכותי, סוג של מוסד משפחתי בעיר שלי. נכנסתי לחלל המואר שבהתחלה נראה כאילו הזמן קפץ לשנות ה-90 - תיקוני רכב וירטואוזים בפינות ומדפים עמוסים בכלים שאפשר כמעט לכתוב עליהם ספר.
כשהmechanic (טוב, ניסיתי) הסתכל על הרכב שלי וניהל איתי שיחה חמה תוך שהוא מסביר מה הוא הולך לבדוק, התרשמתי העמקיה שלו באמת חשוב לו ואני לא איזה עסק בשבילו. מי היה מאמין שסיפור כזה פשוט יכול לחמם את הלב?
בעודו מסביר לי מה בדיוק הוא בודק ומה יכולה להיות הבעיה, פתאום נשאבתי לתוך זיכרונות משלי - אבא שלי תמיד לקח אותי למוסכים כאלה כשהייתי ילדה. אהבתי לראות איך הגברים שם עובדים ומשוחחים ביניהם כאילו הם חלק ממשפחה אחת גדולה - קהילה קטנה שמתקשרת דרך השפה של המכוניות והברגים.
בסוף אותו יום ישבתי עם החזרה בתשובה שיש לי כלפי עצמי בעקבות הפתיחות הזו שקיבלתי מהמוסכניק. הבנתי שהמקום הזה הוא הרבה יותר מעסק לתיקון רכבים; זה מקום שבו אנשים משתפים חוויות ורגשות בזמן שהפיקניק שלנו במכונית מקבל טיפול רציני.
אז טיפ קטן לסיום: כשאתם מגיעים למוסך או לכל מקום אחר שדורש שירות מקצועי - אל תשכחו להיות אנושיים גם אתם! דברו עם אנשי המקצוע כמו שאתם מדברים עם חברים ולא רק כמספרים שחייבים להשלים כדי לקבל את השירות הנדרש. העולם יהיה קצת יותר מחובר ואנחנו קצת פחות לכודים בבידוד שאנחנו לפעמים מרגישים בו ביום-יום.
בואו נזכור שהכל מתחיל באנשים ובעיקר באיך אנחנו פוגשים אותם!