היום, אחרי תקופה ארוכה שלא הספקתי לבקר בבתי הקפה האהובים עליי, החלטתי לפנק את עצמי עם ביקור במקום קטן וחמים שנמצא בפינה שקטה בעיר. זה היה אחד מהימים הכחולים האלה שבהם השמש זורחת לאט ובכל פינה יש תחושה של התחדשות.
כשהגעתי, התחבקתי עם הריח המטריף של הבצקים הטריים והקפה שנמזג בסבלנות. כל פרט בבית הקפה הזה מביא איתו סיפור - החל מהציורים שעל הקירות ועד למוזיקה שעוטפת את המקום כמו שמיכה חמה. לקח לי קצת זמן לבחור את מקומי - אולי ליד החלון כדי להרגיש את השמש? או בשולחן קטן בקצה, שם אוכל לשתף רגעים יקרים בלי הפרעות?
לבסוף בחרתי בשולחן ליד חלון גדול שהסתכל דרכו על הרחוב הצמוד. מתישהו במהלך כוס הקפה השנייה שלי (ושלוש עוגיות כמובן), גיליתי שאני לא לבד בתודעה שלי; מסביבי אנשים שונים אבל דומים באותה מידה - כולם מחפשים חיבור, אפילו אם זה רק לרגע קצר.
באחת הפעמים שאני קפצתי בין מחשבות ודיברתי עם עצמי בראש, פתאום שמעתי זוג שישב בסמוך משוחחים על החיים שלהם ועל צמתים חשובים שהם עברו לאחרונה. הם נראו כל כך אמיתיים ונוגעים ללב כשדיברו על הלבטים והתקלות שלהם. אז התגנבה אליי ההרהור החשוב: כמה אנחנו בעצם מסתדרים תחת העומס היומיומי והנראות החיצונית? לעיתים קרובות מדי אנחנו מבלים במרוץ אחר הצלחה ומעמד ולא די לנו לעצור ולהקשיב גם למי שסביבה וללקוחות הנפש שלנו.
אם אתם מגיעים לבית קפה ביום גשום או סתם יום רגיל ואתם מרגישים שהעולם סביבכם אבוד מעט - עצרו לרגע ופשוט תנו לעצמכם להרגיש. יש משהו מיוחד בלשתות כוס קפה ולהתמסר לשיחה עמוקה או לנופים שמקיפים אותנו.
אז טיפ ממני: כשאתם נכנסים לבית קפה הבא שלכם, נסו להתנתק מהטלפון לרגע אחד לפחות. השקיעו בחוויות שבין האנשים סביבכם ואל תשכחו שיש קסם בעונג הפשוט שבשיחה טובה מול כוס קפה חמה ואולי גם חתיכת עוגה מפנקת בצד!