לאחרונה יצאתי לטיול בעמק יזרעאל, והחלטתי לעצור לאכול באחת המסעדות המקומיות. כבר בכניסה הרגשתי את האווירה החמימה והנשית, כאילו נכנסתי לבית של סבתא שנפגשה עם חברותיה. השולחנות מעץ, העיצוב הצבעוני על הקירות וכוסות הקרמיקה שהונחו בכל פינה הפכו את המקום לפנינת נוחות.
המלצרית קיבלה אותנו בחיוך רחב, וזה מה שעשה את כל ההבדל. היא הייתה מלאת תשוקה לספר לנו על המנות המיוחדות של היום - גבינות מקומיות, ירקות טריים מהשוק וטחינה ביתית שמכינים במקום. אני תמיד אומר שאוכל מתחיל באנשים שמבשים אותו, ואם הם אוהבים את זה - אפשר לטעום את זה.
בחרנו לקחת כמה מנות לשולחן ואחרי מספר רגעים התמלאו הצלחות בצבעים ובארומות שלא הכרנו קודם. מנת הסלט הירוק עם רוטב הלימון והשום הייתה פשוט מרעננת; התגעגעתי טעמים כאלה מאז הטיולים שלי בדרום הארץ. ואז הגיע הזמן למנה המרכזית - פסטה ביתית ברוטב עגבניות שהוכנה באותו יום ומעליה פרוסות דקות של מוצרלה מותכת. וואו! כל פר bite היה כמו לחוש חיבוק חם מבפנים.
בהשתעשעויות הגסטרונומיה הללו חשבתי על החיים ועל איך אנחנו עוצרים לפעמים להתענג על הדברים הפשוטים באמת; שפשוט להיות שם ברגע וליהנות מאוכל טוב ומהאנשים שסביבנו זו מתנה שלא כדאי לפספס.
אז שבעולם המסעדות הכל כך מחודש הזה, ממליץ לכם לא לוותר על המקומות הקטנים והמזמינים האלה שיש להם סיפור וסיבה להיות קיימים מלבד כמות הלקוחות שהם משרתים ביום. תצאו מגדרכם ותשקלו גם לקבוע מקום מראש - כולנו יודעים שזה יכול לעשות הבדל גדול בעת טיפוח הזכרונות שלנו!
בסופו של דבר אני חוזר הביתה עם לב מלא וחך מסופק، ומעודד גם אותכם לצאת ולהתנסות בדברים חדשים במקומות שאתם חולפים לידם כל יום ולא אכפת לכם לנסות פנינים אמיתיות בין סמטאות העיר או הכפר!