לפני כמה ימים, יצאתי לטיול קצר בעיר שהמוכר השכונתי שלי נוהג לכנות "העיר של הריחות". ובכן, הוא בהחלט צדק. הגעתי לאזור שוק הכרמל, ושם קרן אורות הבוקר הוחלפה בשמש חמה שבישרה על יום נעים. הלכתי לגמרי באוויר הנפלא כשפתאום חלף על פניי ריח משכר של מאפה טרי. זה היה כאילו שום דבר אחר לא קיים - רק אני והמאפה המסתורי הזה.
נכנסתי למאפייה קטנה ויפה לעין. לוח עץ ישן התנדנד בעדינות מצידו האחד אל השני ועשרות מסכתות מדבקות קיבלו את פני הכניסה עם חיוכים נמוכים ומתוקים. העוגות היו מונחות בכבוד על המדפים כמו חברים טובים שחיכו להתאגד יחדיו לשיחה נעימה.
הזמנתי בורקס תרד וגבינה, וכל נגיסה החזירה אותי לרגעים קסומים מהילדות - זיכרונות מהמטבח של סבתא שמדי שישי הייתה מכינה לנו במו ידיה את המאפים הכי טובים בעולם. כשהטעמים וה aromas נשזרו יחד בפה שלי, הרגשתי כיצד הם מצליחים לנשוף לתוך הנשמה שלי חום ונוחות שלא חשבתי שאמצא שוב במקום זר.
אז איך כל זה קשור לעולם הגדול? אני למדתי שאין דבר כזה ארוחה טובה באמת בלי משהו קטן מתוק בסופה; שזה בדיוק כמו בחיים עצמם - לפעמים הדברים הקטנים ביותר יכולים להחזיק משמעות אדירה ולמלא אותנו ברגשות שאין להם תחליף.
אם אתם בסביבה ופשוט רוצים להשקיע בעצמכם או במישהו אהוב - פנקו אותם בבורקס מהמאה ההיא או בלחם טרי ששומר בתוכו טעם של בית ושל דאגה. ותמיד תלכו אחרי מה שעושה לכם טוב בנשמה - כי זה מה שהופך את החיים לטעימים יותר.
אני יוצאת עכשיו לסיבוב נוסף בשוק; מי יודע אילו מתוקים נוספים ימתינו לי שם?