לפני כמה שבועות, כשישבתי במטבח שלי עם מרק טום יאם לא מתוק במיוחד, שמתי לב שהזיכרונות מחוזרים אליי. אני זוכר את סבתא מרים שלי, כל כך חיה וקרובה, כשהייתי ילד קטן. לקראת סוף השבוע היא תמיד נהגה להכין פסטה בידיים שלה, ממש כך - בלי מכונות ובלי חומרים משמרים. פשוט קמח, ביצים ומעט מלח.
הייתי רואה אותה בעבודתה השגרתית והמסודרת: היא מניחה את הקמח על השולחן ונוגסת באצבעותיה בבצק מבריק ומחוספס עד שהוא הופך לכדור מושלם. ואז התחיל החלק שאני הכי אהבתי - המכונה הידנית שלה ש'שחקה' לי עם הבצק. בכל פעם שהיא הייתה שולפת רצועת פסטה מהדיבשן האיטי שלה והתחביב הצנוע הזה הפך לכל כך משמעותי עבורנו.
ראיתי איך לתוך אזורי הבצק הנעים הללו נכנסה גם נשמתה של סבתא. היא תמיד אמרה לי שפסטה אמיתית צריכה להיות עשויה באהבה ובסבלנות; זו לא רק אוכל אלא מסורת שמשלימה את המשפחה שלנו. בעצם זה יותר מאוכל - זה כמו קול של בית וזכרון מדיסקט בגן עבות.
לאחרונה ניסיתי לשחזר את המתכון המיוחד הזה ולגייס בו לראשונה ידיים קטנות נוספות - הילדים שלי! אתם יכולים לדמיין אותנו עובדים יחד? הכאוס המטורף של קמח שעף לכל עבר ואוצר בינינו אינספור חיוכים וצחוקים ששווים יותר מכל מנה פארסה שאפשר להזמין במסעדות היקרות בעיר.
אז הנה טיפ קטן: אם אתם הולכים להכין פסטה בבית (וזו בהחלט משימה שווה), אל תשכחו להפריש זמן לשיחות ודיאלוגים בזמן העבודה. תנו לילדים שלכם להשתתף ולהרגיש חלק מהמגע הרך בתהליך כי בסופו של יום זו התוצאה החשובה ביותר...
כשהצלחנו להניח את הפסטות על הסיר לריק ולראות אותן צפות במים החמים בלובי הבית שלנו הרגשתי שאנחנו ממשיכים להחזיק בהיסטוריה המשפחתית הזו בידיים שלנו.
אני ממליץ לכם לנסות זאת לפחות פעם אחת בחייכם ולהכיר לעולם שלהם דרך הצלחות והשיח המשותפים סביב שולחן האוכל. כי מה שנשאר בנשים הוא הרבה יותר מזון בשביל הגוף - אלו הם הזיכרונות שממשיכים לנעוץ ומהדהדים לאורך השנים.