בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מהרהר על התקופה שלמדתי מה זה להיות במוסך. הזיכרון הכי חזק שלי הוא כשנסעתי לעבודה לפנות בוקר, פתאום הרגשתי רעש מוזר מהמנוע, כמו שיחת טלפון שלא עונה. בשנייה הראשונה ניסיתי להתעלם ולהמשיך לנסוע, עד שנגמרו לי המחשבות ושמעתי רק את הרעש. עצרתי בצד הכביש וניסיתי להבין מה קורה.
הטלפון שלי היה כמעט מת למעט כמה אחוזים של סוללה, אז החלטתי לחפש מוסך קרוב. כשהגעתי למוסך הקטן שבקצה הרחוב החשוך, פתח לי בעל המוסך בחור בשם יוסי עם חיוך רחב ויד בסכין פריזאי ביד - באמצע הדלקת מנגל!
יוסי קיבל אותי באדיבות ששייכת לערכים עתיקים, אלו שאיבדנו בדרך בהזנחה של החיים המודרניים.
"מה נשמע?" שאל ומיהר לקחת את האוטו לבדוק מה הבעיה. בזמן שהמתנתי על כיסאות הפלסטיק הנוראיים שלו חשבתי לעצמי עד כמה מוזרים האנשים שעליהם אנחנו נשענים כשמשהו משתבש לנו בחיים.
חצי שעה אחרי-כן הוא יצא עם מנוע קטן ביד ואמר: "אתה יודע שיש אנשים שאומרים שזה החלק הכי פחות חשוב? אבל תאמין לי - אם הוא לא עובד כמו שצריך אז כל השאר גם לא".
מאותו רגע התפתחה בינינו שיחה מעמיקה על מכוניות ועל החיים בכלל. גיליתי שהוא יכול לדבר שעות על ערכי תחזוקה ובעצם להקשיב לסיפורים שלי כאילו הייתי דמות בספר שהוא ממש אוהב לקרוא.
אז לקחתי מזה תובנה - לפעמים יש דברים קטנים שאנחנו מתעלמים מהם כי הם נראים לנו טריוויאליים, אבל הם בעצם הליבה של הכל. אפשר לשדרג כל דבר מתוך תשומת לב לפרטים הקטנים והרגישות למה שעולה או צונח בתהליך.
וכשהכל נגמר וחזרנו לדבר שוב על החיים עצמם יותר מאשר על המכונית שלי (שאומר לך כאן שאני מודה שהיא הייתה בקושי בריאה), יוסי שאל אותי: "איך אתה מטפלת בעצמך?". ובאותו רגע הבנתי שגם אני צריכה להקדיש לעצמי את אותה תשומת לב שכולנו נותנים לרכב שלנו.
אז טיפ לדורות הבאים: אל תשאירו את מכוניתכם ואת עצמכם מאחור; שני הדברים צריכים טיפול נכון מבפנים ומבחוץ!