היום התעוררתי בבוקר עם תחושה של דאגה. האוטו שלי, הנאמנה שלי שנים רבות, החליטה לעשות לי דווקא והתחילה לחרוק כשהסתובבתי ליד המוסך. הייתי במצב רוח לא משהו, אז החלטתי לקחת את הזמן ולהבין מה קורה איתה.
כשנכנסתי למוסך, קיבלה אותי תיאוריה נהדרת - אבי, המדריך שם כבר עשר שנים. אני זוכרת אותו כמי שתמיד יודע להרגיע ולומר את הדברים כמו שהם. ביקשתי ממנו שיבדוק מה יש לה ואימרה הביתית שלו "אל תדאגי, מכוניות יכולות להיות כמו בני אדם - לפעמים הן צריכות קצת תשומת לב".
אחרי כמה דקות של בדיקה מורטת עצבים (והם עשו עבודה מקצועית שלא לקחה הרבה זמן), אבי גמר את הבדיקה עם חיוך: "זה רק בלמים שמצריכים החלפה". ניחמתי את עצמי שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע וכמה יפה זה שהאנשים האלה כאן dמדובר בכוח ממנוע שבאמת רוצים לעזור.
לאחר מכן קרתה הפתעה נוספת: במשך שעה ארוכה ישבתי במשרד הקטן שלהם עם כוס קפה ביד ושוחחתי על הכל מכול דבר עם עוד לקוחות ומכונאים באותו מוסך קטן ופשוט. איזה אנשים נפלאים! כולם מאוד היו פתוחים ונהדרים לשיחה - יחד צחקנו ודיברנו על החיים והגיל שלנו ועל כל הטירופים שגורמות לנו רכבים ובעלי החיים שלנו לעשות.
למדתי שם משהו חשוב היום - מוסכים הם לא רק מקום לתקן פנצ'רים או חלקים ששברו חיים. הם מקומות של חיבור בין אנשים ותינוקות ברזל שרק מבקשים טיפה אמפתיה. בפעם הבאה שאתם נכנסים למוסך שלכם, אל תשכחו להקדיש זמן לדבר עם האנשים שם - גם אם זה בסופו של יום תיקון פשוט.
ואם אתם באמת רוצים טיפ שימושי? תמיד כדאי להגיע עם חיוך ואולי קצת מתוק בתיק שיהיה נח להם לצדכם בזמן ההמתנה. לפעמים העולם הופך לנעים יותר בזכות מחווה קטנה ולא צפויה.
אז תודה לך אבי והצוות במוסך - אולי העניין הזה בנוגע לרכב היה קל יחסית להיעלם במהירות, אבל החיבור האנושי בהחלט לא!