כשאני חושבת על רופאי משפחה, אני מתמלאת בהערכה ובחום. יש לי רופא כזה ששמו אפרים, והוא יותר מרק רופא עבורי - הוא כמו אח רחוק. את הסיפור שלי איתו הייתי רוצה לשתף.
לפני כשנתיים קרה לי משהו מאוד לא נעים. התחילו לי כאבים חזקים בחזה, ואני זוכרת את הרגע שבו החלטתי לחייג לאפרים. הייתי בלחץ, המחשבות הכבידו עליי, וכנראה שממש התלבטתי אם זה רק "עוד יום רע" או שמשהו באמת מסוכן קורה לי. בשיחה הקצרה שלנו הוא הצליח להרגיע אותי בנעימות ובתשובות מקצועיות, אבל מה שהכי הרבה השפיע עליי היה הניסיון שלו להבין אותי גם ברמה האישית. הוא שאל איך אני מרגישה ולא רק מה כואב לי.
אפרים מיד הזמין אותי למרפאה כדי שיבדוק את העניין ואמר שהוא יהיה עם יד על הדופק עד שאמצא פתרון מוחלט לבעיה שלי. כל כך חשוב להרגיש שיש מישהו שטפל בך מתוך אכפתיות אמיתית ולא רק כי זה התפקיד שלו.
גם אחרי הבדיקות והבירורים המשכנו לדבר באותה קלילות שהוא תמיד משדר - דיברנו על החיים ועל הג'גלינג בין עבודה למשפחה ובעיקר עמדנו יחד מול החששות שלי בצורה פתוחה וישירה. לקח זמן למצוא את המקור לכאב, ולכך אני אסירת תודה לו שנותן בעצם ממנהגו לעריבות אנושיות לדברים שנראים לעיתים פראיים וחסרי שליטה.
ובהמשך הדרך למדתי כמה חשוב שתהיה לנו כתובת עם תודעה רפואית גבוהה וגם לב פתוח לבקש עזרה כשצריך ולהסתמך עליו בכל מצב רפואי; תהיה זו חצ'קונים לנער בן 17 או דלקת בדרכי השתן לסבתא יקרה בת 80.
אז הפעם שאני נכנסת למרפאה וממתינה לתורי אצל אפרים, אני יודעת שאני נמצאת בידיים טובות שלא מתייחסות רק למחלה אלא קודם כל לאדם שעומד מאחוריה - וזה מה שעושה את ההבדל הכי גדול בעיניי ברפואת המשפחה היום: להיות במקום של הכל במידה רבה של חמלה ותשומת לב.
אל תשכחו לדאוג לרופאים שלכם ולהתחבר אליהם מעבר לבדיקה הראשונה או האחרונה! הם יכולים להפוך להיות חברים טובים לאורך השנים - ולא רק מקצוענים שמביטים בכם מהמקום המרגיע והשקט שלהם במשרד הרפואי.