בתחילת החודש שעבר עברתי דירה. מה לעשות, החיים אנשים מפתיעים לפעמים. רצה הגורל ואני מצאתי את עצמי מאתר מקום חדש אחרי שסוף סוף התרגלתי לבית הקודם שלי. בהתחלה זה היה מרגש; הרעיון של להתחיל מחדש, למצוא פינה חדשה שבה יוכל לגדול המשפחה שלי ולהתממש כעבור כמה חודשים.
אבל אז הגיע היום הגדול - יום ההובלה. למרות שהזמנתי חברת הובלות עם המלצות טובות, הלב שלי צנח למקום נמוך כשקלטתי עד כמה הרבה דברים יש לי לארוז! כל בובה שבתה אותי בילדותי, כל ספר שקראתי וליוו אותי בשעות קשות וכל מתנה מחברים - איך אפשר פשוט לשים את הכל בקופסאות ולא להרגיש את הנוסטלגיה?
אז התיישבתי על הרצפה ובחנתי פריט אחרי פריט. המחשבות צעקו: "מה באמת חשוב? מה ממש שווה לסחוב?" ובעיקר ביקשתי לבחון אם אני רוצה לקחת איתי חלק מהעבר או שאני מוכנה להשאיר אותו מאחור.
הדבר הכי טוב שעשיתי באותו רגע היה לקחת קצת זמן לעצמי ולטפוח על ידי האחת שתמיד הייתה שם בשבילי כשהייתי נקרעת בין העבר לעתיד - אמא שלי. אני זוכרת שהתקשרתי אליה וסיפרתי לה על התחושות שעלו בי במהלך האריזות. היא ענתה לי בגישה חמה ואמרה: "אתם המבוגרים צריכים להבין שמשמעות הדברים אינה רק בחומרים עצמם אלא בזיכרונות ובחוויה שהם מספקים".
בסופו של דבר החלטנו יחד שמזכרת אחת או שתיים יכולות להספיק כדי לשמור על הזיכרון בלי להתפרנס ממנו כל החיים.
טיפ קטן ממני לכל מי שמבצע הובלה בקרוב: תנו מקום לרגשות שלכם בזמן שאתם אורזים. זה בסדר לשחרר דברים שלא משרתים אתכם יותר בחיים וכך תוכלו לחבק את החדש עם פתיחות ומלא כוח חדש.
ביום ההובלה עצמו השתדלנו להיות נעימים והתנהלנו כמו צוות אחד גדול - חברים היו איתנו והצחוקים זרמו בינינו אפילו כשסבלנו מתקלות קטנות בדרך (כל מי שניסה להעביר ספה בפינה צרה מכיר). בסופו של יום התייצבנו מול דלת הבית החדש שלנו, עייפים אך מלאים ברגשות חדשים ומתוקים - אלה הם רגעים ששווים הכל!
נתראה בבית הבא!
