עברו חודשיים מאז שעברנו לדירה החדשה שלנו, עדיין יש לי זיכרונות חמים מהיום ההוא, יום ההובלה. זה היה יום שמשי בעיצומם של האביב, והתרגשתי כמו ילד ביום הולדת. עם זאת, אני חייב להודות שמה שהיה אמור להיות חגיגי הפך לתהליך מעייף, מתיש ומעצבן.
אחרי חודשים של אריזות ולקנות קופסאות (ואף סחיבות של דברים ששאלנו אם באמת צריך אותם), הגיע יום ה' הגדול. הזמנתי מובילים נחשבים בעיר - חשבתי שזה יהיה מצרך יקר אך בהחלט משתלם. כשהם הגיעו בבוקר עם המשאית שלהם וחיוכים רחבים על פניהם, הרגשתי שהכל בסדר בעולם.
כשהתחלנו לפרוק את התכולה מהדירה הישנה שלי וכשאני מדבר איתם על גובה הקומות ועל הפריטים השבירים שאני מתעסק בהם - פתאום אחד מהם אומר לי: "תראה לך שאנחנו לא רק מעבירים דברים; אנחנו גם מעבירים זיכרונות". המשפט הזה הכה בי במרכז הלב ואיכשהו גרם לי להבין כמה משמעות יש לכל פריט ופינה בבית שלנו.
בעודי עוסק באריזות האחרונות, שמתי לב שאין מספיק מקום לכולם במשאית - אז מיד החלטתי לחסום את המוביל שאחראי על כמה מן הדברים הבעייתיים ולהגיד לו להעיף מבט נוסף כדי לדעת מה חשוב ומה פחות. ברגעים אלו הבנתי שיש בחירות קטנות שנעשה בכל מעבר - לשמור או למסור? האם כל דבר מלווה בזיכרון או שנמצא כאן רק כי הוא תמיד היה שם?
בסופו של דבר הגענו לדירה החדשה והמשאית התמלאה בפריטים חדשים אך מוכרים כאחד. וברקע האורות העירוניים שאני אף פעם לא מפספס בימיי ראשון במקום חדש, בן זוגי ואני ווידאנו שהתמונה המשפחתית הגדולה נכנסה ראשון לקיר המרכזי בסלון החדש.
אז הטיפ שלי אליכם: כשאתם עוברים דירה - תזכרו יותר מהמובילים. העצימו את החוויות שלכם עם האנשים סביבכם ובחרו בקפידה מה תרצו לקחת עימכם לעונה חדשה בחייכם. האמת היא שהפריטים עצמם אולי יהיו חומריים, אבל הרגשות והזיכרונות הם אלו שבאמת מלווים אותנו לאורך הדרך.
מאחל לכולכם מעבר קל ושמח!