לפני כמה חודשים, הייתי באמצע אחת ההובלות הכי מסובכות שעברתי בחיי. זה היה יום שישי בבוקר, השמש זרחה ואני ניסיתי לשמור על מצב רוח טוב למרות הכאוס ששרר סביבי. כל הבית שלי היה מפורק לגורמים - קירות ריקים, שולחן אוכל שתפס הרבה יותר מקום ממה שחשבתי ולמקרה שמישהו ישאל, אני עדיין לא בטוחה מה עשיתי עם כמות הספרים שהייתה לי.
כשהמובילים הגיעו, הם נראים כאילו יצאו היישר מתוך סרט קומדיה - אחד מהם אמר שהוא מתכנן לפתוח מוסד טיפולי לבחירת הקרטונים המושלמים להובלה ואילו השני פשוט חייך ונראה כאילו הוא יכול להעביר את כל העולם על הגב שלו. בשלב הזה כבר הבנתי שהיום יהיה מתובל בכל מיני הפתעות.
אז הנה זה קרה - במהלך ההעמסה, בדיוק כשהם הרימו את הספה העקומה שלי שלמדתי לחיות איתה לאורך השנים, פתאום נשמעה וזו לא הייתה ספה שנפלה... אלא כוס זכוכית שהנחתי ממש ליד! ברגע אחד נוסף היו שם שברי זכוכית שכיסו את הרצפה כמו שטיח שלא הזמנתם לביתכם.
בתוך כל הכאוס הזה הצלחתי למצוא רגע של בהירות - במקום להתעצבן או להיכנס ללחץ מצאתי את עצמי צוחקת עם המובילים על המצב האבסורדי. "יופי", אמרתי להם, "אם אפשר להעביר דברים גדולים כמו ספות אז בטח שאפשר גם לנקות שברים". וזה בדיוק מה שעשינו - יצרנו לעצמנו פסק זמן לצחוק בלבול שבעצם העלים ממני חלק מהלחץ שביטחון רוב האנשים חשבו עליו ביום כזה.
בסוף היום כשגם הספה וגם הבלאגן בבית שלי הסתדרו איכשהו למקום חדש ומוכן להתחיל פרק חיים חדש (בלי קסמים בינתיים), התחזק בי איזושהי תובנה: לפעמים החיים זורקים אותנו למקומות בלתי צפויים והדרך שלנו להגיב היא זו שעושה את ההבדל הגדול.
טיפ קטן לסיום? אין דבר יותר חשוב מלחייך ולהישאר רגועים גם כשפתאום נדמה שכל הכריות עף לנו בפנים - כי בסופו של יום המשמעות האמיתית היא בזכרונות שאנחנו יוצרים באותם רגעים קטנים ולא בתכנון המדויק של התהליך עצמו.