בוקר שמשי אחד, כשישבתי בבית הקפה האהוב עליי, החלטתי שאני פשוט לא יכול להתחמק מהקפה שלי. זה היה יום שישי, והאווירה במקום הייתה כמו מתוך סרט - אנשים פטפטו ביניהם בחום, ריח של מאפים טריים התמזג עם ניחוח קפה חזק ובשוקולד שוטף עשה לי חשק לחיות.
באותו בוקר אני זוכר איך נכנסה אישה מבוגרת עם חיוך רחב על פניה. היא ביקשה לשבת ליד החלון וחשבה שהיא לבד, אבל ככל שהיא התיישבה וזמזמה לעצמה מנגינה ישנה מהעבר, כל מקום סביב פתאום נראה שמלא באור. היא הזמינה כוס קפה שחור ואיזה עוגייה רכה שהאזנתי לה מתבלת את העמקרים שבסביבה בסיפורים מרגשים משנות הארבעים.
בנוסף לכך היא החלה לדבר עם המלצר שסידר לה את ההזמנה והתפתחה שיחה שאותתה לכל מי שמעוניין להיות חלק ממנה. "אתם יודעים," אמרה להם בחיוך רחב. "אני הייתי אז בת 20 וכבר שנים לא שתיתי כזה קפה טוב! בדיוק כמוני!"
המילים שלה נגעו בי בשנייה הראשונה והשפיעו על כל הסועדים שלידינו. כולם התחילו לחלוק סיפורי חיים משלהם: אהבות ראשונות, טיולים מסביב לעולם וסוד הקסם של השגרה היומית שמתחלפת לנראה בכל פעם מחדש.
והיו גם רגעים עצובים - כמו המלחמות שראו בעיניים גלויות או הרגעים ההולכים ונעלמים של האהובים שלנו שנלקחו מאיתנו מוקדם מדי. יחד עם זאת, כששמעתי אותם מדברים וחולקים רגשות כאלה בין כוסות קפה ועדין לצחוק וליהנות מהמוזיקה ברקע ההרגשה הייתה שמישהו דאג להעביר מסר חשוב - החיים הם תמונה מורכבת מלאה בצבעים וריחות.
אם אגיד לכם משהו קטן - תנסו לפעמים לבחור בבקרים שבהם אתם יכולים לזכור לספר ואתם לא יודעים אם יהיה מישהו לצדכם או איזה סיפור אקראי יושב בקצה השני של בית הקפה שלכם… זה מה שנעשה אותנו אנושיים יותר ומחובר יותר למקום בו אנחנו נמצאים.
מאותו יום יצאתי מבית הקפה לנסות להבין עד כמה אני מוכן להכיל את העולם שסביבי דרך פריזמה שאני בוחר ליצור בעצמי-דרך אומניגונים קטנים של אהבה וחיבורים אנושיים ביום-יום שלי.