לפני כמה חודשים, בעיצומו של מצב לא ברור בו כולם חיפשו יציבות, הלכתי ברחובות העיר. פתאום, מקומות שהכרתי היטב נראו שונים, והעסקים הקטנים, כמו המאפיות, סבלו מאוד. חיפשתי חום ונחמה. הגעתי למאפייה קטנה בפינה שקטה בעיר, שם ריח הלחם הטרי חיבק אותי והחזיר אותי לעתות ילדות. ישבתי עם כוס קפה ועוגת שוקולד, הרגשתי בבית. במהלך השיחה עם בעל המאפייה, גיליתי על ההשקעה והאהבה שהוא שם בלחמים. הוא הדגיש: "לחם טוב צריך זמן." זה גרם לי לחשוב על מגוון הדברים הקטנים בחיים שמעניקים לנו אושר. אפיית לחם היא אמנות, ואנחנו לעיתים שוכחים להעריך את זה. אם אתם פוגשים מאפייה כזו, אל תהססו לחזור לשם; זה לא רק על הלחם, אלא על הרגעים שהיא מעניקה לנו. שמרו על קשר עם המקומות הללו, הם חלק מהביוגרפיה שלנו.
