אני זוכר את הרגע הראשון שדרכתי במאפייה השכונתית החדשה שנפתחה ליד הבית שלי. התהיה איך זה ייראה, איזה סוגים של לחמים יהיו שם ואיזה אנשים עומדים מאחורי כל הטעמים והמרקמים המוכרים והאהובים. אבל ברגע שנכנסתי פנימה, כל החששות נעלמו.
ריח חם של לחם טרי התמזג עם ארומת קפה שחור חזק, ומוזיקה נעימה ליוותה את הקולות החמימים של המוכרות. אלו היו נשים מבוגרות שהקשיבו לכל לקוח כמו שהוא חבר ותיק. בשיחה קלילה על סוד המתכון לסבא ואיך בכלל בונים את השמרים הטריים, הייתי לגמרי תקוע בשעתיים ראשונות בלי לדעת שזה מה שאני מחפש.
קניתי פוקצ'ה שהייתה פריכה מבחוץ ורכה מבפנים, ונתקלתי בזיכרון ילדות שלא יכולתי לשים עליו אצבע - כנראה ככה טעם הלחם בבית הסבתא שלי כשהיא הייתה מכינה אותו ביום שישי בבוקר. לא μπορούתי להפסיק לדבר עם המוכרת על המתכונים שלה ועל השריטות שהיא קיבלה כשניסתה להכין עוגיות פיתה ומנושקה לילדים שלה.
מאז הפך הכיף הזה להיות חלק מהשגרה שלנו. אני מוצא עצמי חוזר למקום הזה לפחות פעם בשבוע בעבור לא רק לקנות לחם אלא כדי להתחבר לאנשים ולסיפורים שמאחורי האוכל; הם הפכו למשפחה קטנה שיודעת בדיוק איך לגרום לבן אדם להרגיש אהוב ופצוע מתוק בזמן שקצת קשה לו בחיים.
אז טיפ עבורכם: כשאתם נכנסים למאפייה שלכם בפעם הבאה, עצרו רגע כדי לראות מעבר ללחמנייה או לעוגייה שאתם קונים. תנו לעצמכם להתחלף בסיפורים ובחוויה כי זה מה שמזין אותנו באמת - הקשרים האנושיים שבנינו ומה שהם מאביקים לנו בלב ובעיקר בנשמה.