אבל פתאום עולה לי השאלה למה כל כך נמשכת לשם?

ככה, בסוף יום ארוך ומייבש, אני מוצאת את עצמי שוב חושבת על בתי הקפה האהובים עליי. יש משהו כל כך נעים בישיבה באיזה פינה, עם כוס קפה חם, בזמן שהעולם בחוץ ממשיך לנוע. אבל פתאום עולה לי השאלה למה אני כל כך נמשכת לשם? האם זה באמת הקפה או שהעניין הוא שזה מקום שבו אני יכולה לברוח מכל מה שמתרחש בחיי?

אני מתלבטת אם אני אוהבת את האווירה, את האנשים או את השקט של המחשבות שלי. לפעמים אני שמה לב שאני מסתכלת על הסובבים אותי, מנסה לנחש מה הסיפור שלהם. האם גם הם מרגישים כמוני? האם הם מחפשים מנוחה, או שהם פשוט כאן מתוך הרגל?

ולי, בכל פעם שאני נכנסת למקום חדש, יש את ההתרגשות הזאת האם זה יהיה המקום שלי? האם אני אצליח למצוא שם רגעים של שקט או של השראה? זה כמו חיפוש אחר פיסה של אושר, ואם אני אמצא את המקום המושלם, אולי כל השאר ייראה קצת יותר קל. מתלבטת אם אני מחפשת את הקפה או את עצמי.