שבוע שעבר, אחרי יום ארוך, חזרתי הביתה וממש לא הרגשתי כמו בשלן. היה לי מצב רוח פשוט מזעזע וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה להגיע למשהו שמרפרף על החיך שלי כמו שנות ה-90 - פיצה! תכננתי לקנות חתיכת פיצה ממקום קטן ליד הבית, כזה שהחנונים שלנו תמיד מדברים עליו בגאווה.
כשהגעתי לשם, המקום היה מלא באנרגיות חיוביות. אנשים צוחקים, מתפנקים על כיסאות רכים ואפילו זוגות צעירים יושבים יחד בעליצות. ההתרגשות שלי גדלה רק מלראות את כל האנשים האלה נהנים מאוכל טוב. אז הזמנתי לעצמי פרוסת פיצה עם גבינה מוגזמת ונתחי נקניק שאפשר לעשות להם אודישן לסרטי פעולה - אתם יודעים איזה? חריף!
בזמן שחיכיתי לפיצה שלי שעלתה בתנור (כי שום דבר לא משתווה לפיצה טרייה), ישבתי שם והרהרת על כמה שאנחנו המבלים - מחפשים מקום להתחבר אליו וגם להעמיס על עצמנו קלוריות קטנות של אושר. כי בסופו של יום, זה מה ששומר אותנו בחיים: רגעים כאלה בהם אוכל הופך להיות יותר מעונג גס; הוא דיוקן של חוויות חיים.
ואולי גם כדאי לשתף טיפ קטן: אם אתם רוצים לחוות את הפיצה במלואה (ולא סתם לבלוע אותה בקדחתנות), קחו רגע לפני שאתם נוגסים בה. תביטו בפשטות שלה - איך הגבינה נוזלת לצדדים ונראית כאילו היא קוראת לכם לעבור לעולם אחר - זה הקסם שלה!
אז אני מציע לכל מי שסובל מימי שני או מכל סוג שהוא התהברות רגשית: אל תתפתו לדחוף לתוך הגוף שלכם משהו שאין לו נשמה וחיים. לכו לבחור באוכל מהיר שבין לבין יכול להכיל בתוכו חלקיכם הקטן והמופלא בעולם הזה.
מאחל לכולנו הרבה רגעים טעימים ומהירים בדרך!
ואז על