לפני כמה חודשים, בעיצומו של חורף סוער, הגעתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך. החושך ירד והשמיים רתחו מעצבים, וכשפתחתי את הדלת - התמונה שהמתינה לי הייתה פשוט מזעזעת. מים זולגים מהתקרה לסלון, ואני עומד שם חסר אונים, לא יודע אם לצחוק או לבכות.
קראתי לאינסטלטור עם חשש בלב. אני זוכר שהוא הגיע רק אחרי חצי שעה שנראה כמו נצח; המים כבר החלו להתחיל ליצור שלוליות שקטות על הרצפה. הוא נכנס לבית שלי בפשטות ובנועם, כאילו גשם ושיטפון הם חלק מהיומיום שלו. היה משהו מנחם בדרך שבה הוא הפעיל את הכלים שלו והחל לתקן את התקלה.
במהלך העבודה, התחיל לשתף אותי בחוויותיו האישיות - סיפורים על משפחות שעברו תקלות דומות ואיך כל אחד מהם מצא פתרונות יצירתיים ויחודיים לבעיות שלהם. הוא רגוע ומלא ביטחון בעירוב שובבות וניסיון חיים שילבו בשיחות שלנו. הייתי מוקסם - פתאום האינסטלטור שלי הפך למישהו יותר מאשר מקצוען; הוא היה חלק אחר בחיי באותו רגע.
כשסיים לתקן ולנגב את הידיים המזוהמות שלו במגבת ישנה שלי (שעכשיו נראה שהיא טופלה במנחה), עצר לרגע והסתכל אלי ישר בעיניים: "תזכור," אמר, "מאחורי כל תקלה תמיד יש הזדמנות ללמוד ולהשתפר.” המשפט הזה נהיה איתי מאז.
הטיפ שאני רוצה לתת מכול זה? אל תחכו עד שהמים יתחילו לטפטף או לקפוץ משירותים - עבדו על התחזוקה לפני שזה קורה! ואם כבר דבר כזה קורה? גם באמצע העצב והלחץ אפשר למצוא אנשים טובים שיש להם להציע הרבה מעבר לפתרון טכני בלבד - דברים קטנים שבטוח יעשו לכם טוב בלב.
אז תודה לך מועלם האינסטלטור המקסים! בזכותך למדתי שיכולת האדם לעזור היא האמת הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לקבל ברגעי חולשה שלנו.
ואז על