לפני כמה חודשים הגעתי למספרה השכונתית שלי כדי להתעדכן עם התספורת החודשית. אני תמיד אוהב את הרגעים האלו; כשאני יושב על כיסא המספריים, עם שמיכה רכה סביבי, מרגיש איך כל העומסים מהיום יום זורמים ממני יחד עם השיער שנופל על הרצפה. אלי, הספר שלי, הוא אדם מיוחד במינו. מעבר לכשרון המדהים שלו לחתוך ולעצב שיער, יש לו יכולת נדירה להקשיב ולשתף.
אותו יום היה לי יום לא פשוט. בעבודה נתקלתי באתגרים שהרגישו כאילו חונקים אותי והעייפות נפלה עליי כמו דוב גדול שמשכיב אותך לקרקע. כשהתחלנו לדבר במהלך התספורת, סיפרתי לאלי על הקשיים שלי ועל התחושות הכבדות שריחפו מעליי.
ופתאום קרה משהו קסום - הוא התחיל לשתף אותי בסיפור שלו. סיפור על תקופה קשה בחייו שבה הכל הרגיש אפל ולא ניתן לשליטה. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר שהוא הבין שעבור כל סערה נדרש זמן לעבד ולהתרגל - ושהכול בסופו של דבר משתנה. היה שם משהו בשיחה הזו שבאמת תרם לי והרגשתי איך הלחץ מתחיל להתמוסס.
גם אם מסירות ומקצועיות הן חלק מהעניין במספרות, אני מאמין שאחת הסיבות שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו מקום היא בדיוק האנושיות שבהן - היכולת לייצר קשר אמיתי ברגעים הפשוטים של החיים.
טיפ קטן לכל מי שעושה צעד לדלת המספרה: תקחו את הזמן להיות פתוחים במהלך התהליך הזה! תדברו עם הספר שלכם ותאפשרו לעצמכם לחלוק רגשות וחששות. אולי תגלו שהמספרה יכולה להיות הרבה יותר מעוד מקום בלבד לקצוץ שיער; היא עשויה להפוך למקום שבו אתם מרימים תפילה קטנה לשקט נפשי ורגע של חיבור אמיתי בעולם הדינמי שסביבנו.
ביום ההוא עזבתי את המספרה לא רק עם תספורת חדשה אלא גם עם תחושת קלילות ושחרור שלא זכרת שהיא אפשרית!
ואז על