לפני כמה חודשים, החלטתי להשתתף בסדנת מוסיקה ואומניות שהתקיימה במרכז קטן בכפר מאוד חמוד בצפון. לא אכפת לי לשתף אתכם - פשוט היה מדובר באחת ההחלטות הטובות שעשיתי לאחרונה. בחיים שלי, תמיד הייתי מהצד המאזין, אבל הפעם רציתי להיות חלק מהקול שלנו.
ביום הראשון של הסדנה נכנסתי עם הרגשה מעורבת - מצד אחד התרגשות בלתי נגמרת, ומן העבר השני פחד נוראי שכולם יהיו יותר מוכשרים ממני. כשנכנסו למקום, פגשנו קבוצת אנשים מגוונת: צעירים ומבוגרים, מנוסים וחדשים בעולם המוזיקה והאומנויות. זה היה כמו לחזור הביתה.
במהלך השבוע למדנו על טכניקות לניגון ועל יצירת שירים יחד בקבוצות קטנות. במהלך אחת מהסessions תפס אותי רגע של קסם - ישבתי עם שניים אחרים סביב פסנתר ודיברנו על חוויות ילדות שמנעו מאיתנו להביע את עצמנו באמת. ואז בצורה כל כך טבעית התחילה להתפתח מנגינה שהפכה להרבה יותר ממתודה; היא גילמה בתוכה את הכאב ואת השמחה של כולנו.
המחשבה שעלתה לי אז הייתה שכל אחד מאיתנו הוא כמו כלי נגינה - לפעמים אנחנו זקוקים לטוטאלי ליווי כדי להוציא מהמעמקים שבתוכנו צלילים שלא היינו יודעים שיש בנו. אחרי שעה ארוכה של עבודה משותפת על המנגינה הזו, בליל מגעים ורגשות הפכתי להבין ששיתוף פעולה כזה הוא הרבה יותר משמעותי מכל תוצאה אחרת שהייתה יכולה לצאת מזה.
עבר כבר זמן מאז שעזבתי את הסדנה ההיא ואני מרגיש שהתהליך הזה שינה בי משהו עמוק מאוד. חשוב לי לשתף טיפ קטן: אם אתם מתלבטים האם להצטרף לסדנא כזו או לא - פשוט תלכו! אתם לא רק תגלו צדדים חדשים בעצמכם אלא גם תקבלו הזדמנות להתחבר עם אחרים ברמות שמעולם לא חשבתם שתגיעו אליהם.
לא משנה היכן אתם נמצאים במסע שלכם במוזיקה ואומנויות, הקסם טמון בשיתוף וביצירה משותפת. עיזרו לעצמכם ולאחרים למצוא ולגלות שוב ושוב מחודשי גלי קול ובריזה ייחודית של נפש פתוחה יוצרת.