לפני כמה חודשים, נרשמתי לסדנת ציור בשכונה. תמיד חשבתי שאני לא יודע לצייר - שהקווים שלי לא ישרים מספיק והצבעים לא מתאימים. אבל משהו בתוכי התחנן להזדמנות לבטא את עצמי בדרך הזו, אז החלטתי לנסות.
ביום הראשון, נכנסתי לחדר עם לב פועם. היו שם אנשים מכל הגילאים - צעירים וקשישים, כולם עם חלומות שונים שחלחלו לתוך הציורים שלהם. המדריכה, מישהי מלאה באנרגיה וחום, ביקשה שנבחר צבע ואפילו לא נתנה לנו לחשוב יותר מדי על מה אנחנו מציירים. "פשוט תציירו מהלב," היא אמרה.
אני זוכרת איך לקחתי את הצבע הכחול ואת העיפרון בידיים tremblante שלי והתחלתי לצייר גלים של ים. הפעם הראשונה שגזיתי בתמונה - זה היה כמו לשחרר את הנשמה שלי על בד הלבד הזה. התהליכים הפנימיים שהיו לי ברגע ההוא רגע הרגישו כמו מסע דרך יפהפה של רגשות שברקע החיים היומיומיים.
למחרת הסדנה לפני שנכנסנו למלאכה שוב, אני רוצה לשתף בהתנסות אישית: זו הייתה חסרה לי תחושת השייכות ולאורך הזמן רכשו כל אחד מאיתנו חבר חדש לדרך האמנותית שלנו; החיבור הזה עזר לי להבין שאמנות היא בכלל לא רק כישרון מולד אלא סוג של חיבור פנימי; לכל אחד יש משהו ייחודי שהוא יכול להביא לעולם הזה.
אם גם אתם מרגישים כמוני או חוששים להתחיל ליצור כי תמיד היה לכם ספק בנוגע לכישורים שלכם - אני ממליץ בחום פשוט לקחת מכחול ולצלול למעמקי הדמיון שלכם. אגב שמעתם פעם על פרקטיקת 'ציור עיניים עצומות'? זה ממש משחרר! תנו ליד שלכם לרוץ ותראו איזה קסמים יצאו מזה בלי הרבה מאמץ.
כל תמונה שסיימתי הייתה עולם ומלואו עבורי וכל הצלחה קטנה הביאה להתרגשות רבה בלב ובנשמה.
בהצלחה לכם במסע היצירתי שלכם!