במהלך השנים, מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב למוזיקה כאמצעי לביטוי ולבריחה מעומס היומיום. לפני כמה חודשים, החלטתי להירשם לסדנת מוזיקה ואומניות בשכונה שלי. הייתי די סקפטי בהתחלה - מה אני, אחד שלא ניגן מעולם, יכול ללמוד במוסד הזה? אבל משהו פנימי דיבר אליי והרגשתי שאני חייב לנסות.
הגעתי לסדנה ביום חמישי שטוף בשמש. האווירה הייתה נעימה וכבר מהכניסה הרגשתי את המתיחות מתחילה להתערפל. הקבוצה הייתה מגוונת - אנשים צעירים יותר ויותר מבוגרים, כולם עם רצון לנגן או ליצור משהו חדש בחייהם. המורה שלנו, אורי, היה אדם מלא תשוקה למוזיקה. ההתרגשות שלו היתה מיד בטוחה שהגענו למקום הנכון.
בתחילת הסדנא התבקשנו לשתף בסיפור אישי קצר שקשור למוזיקה או לאמנות בחיינו. כשישבתי שם והקשבתי לאחרים מדברים על זכרונות ילדות עם כלי נגינה או מופעים שנחרתו בזיכרונם, הבנתי עד כמה כולנו מחפשים חיבור עמוק ומרגש לעולם סביבנו.
אחרי שיחת היכרות חמה ופתוחה עברנו לתהליך יצירתי שדרש מאיתנו להפגיש בין תחושותינו לבין הצלילים שאנחנו יוצרים בעזרת כלים פשוטים כמו תופים וכלי מיתר בסיסיים. בתחילה פיתה אותי הפחד להראות את עצמי ואת החוסר ניסיון שלי, אבל מהר מאוד השתחררתי בעקבות התמיכה החמה של השאר בקבוצה.
צעד אחרי צעד גיליתי שלא מדובר רק במוזיקה אלא בניסיון לבטא רגשות ודברים שאי אפשר תמיד לומר במילים. זה הפך להיות הרבה יותר מזה; זו היתה כמו מסע פנימי שבו גיליתי צדדים חדשים בעצמי - רגשות שמעולם לא חשבתי שיש לי וגם חברה אמיצה נוצרה מתוך הקשרים שנוצרו במהלך הפעילויות השונות.
אם יש טיפ שאני יכול לתת לכל מי שמרכז מחשבות על סדנאות כאלה - אל תהססו! גם אם אתם לא יודעים לנגן או לצייר כלל; זה הרגע לעשות צעד קדימה ולהשתחרר ממעצורים פנימיים. העולם הזה של מוסיקה ואומניות ינהל לכם פורקן כזה שתמיד תרצו לחזור אליו.
אני יוצא מהסדנה הזאת עם מזכרת בלב והרבה יותר פתוח כלפי ביטויים חדשים בעצמי ובזולת - ואני ממליץ לכל אחד ואחת מכם לקחת חלק במסע המופלא הזה.