לפני כמה חודשים, ישבתי במרפסת שלי עם כוס קפה, מתבונן על הדרך שבה השמש שוקעת. פתאום, מהחנייה מולי, הבחנתי ברעיון שפשוט לא יכולתי להתעלם ממנו: הווירולוגיה של מכונית קלאסית. כן, אני מדבר על אותה רכב שתמיד חלמתי להחזיק ביום שבו אהיה גדול - פיאט 500 תוצרת סוף שנות ה-60.
את הרכב הזה מצאתי במקרה בטיול יום בשוק הפשפשים. הוא עמד שם בארגז עצים פשוט ועדיין הדהד ממנו קסם של ימים עברו. כמובן שהייתי צריך לשדרגו קצת; יצאתי לדרך עם חבר מומחה בכתום יראלי שזה כל כך לא נחשב "חדש" בעיניו והוא הסביר לי עבור כל חלק ואיך לתקן אותו בלי לבזבז הרבה כסף.
מה שעשה את החוויה הזו אפילו יותר מיוחדת היה הזמן שביליתי עם הילד שלי גדי. התחלנו לעבוד יחד בסדנה הקטנה שלנו בחניה. אחרי שבועות של עבודה קשה והרבה קריאות של "זה חיבור חשמלי מסובך?!" ו"דוד שלך עושה את זה אחרת", הצלחנו להפעיל את המנוע בפעם הראשונה. רגע כזה - שילוב בין עבודה קשה להשקעה רגשית - היה אירוע שמרדף אחריו כל חיינו.
והכי חשוב? למדתי לקח או שניים בדרך: כשיש לך תשוקה למשהו ולמישהו שאתה אוהב יחד איתך במשימה, שום משהו אינו בלתי אפשרי. חיוכיהם של אנשים כשהעברנו את המכונית ברחובות העיר הם עונג שאין לו תחליף.
אז טיפ קטן לסיום - אם אתם מחליטים לקחת פרויקט תיקון מכונית קלאסית, אל תשכחו ליהנות מהתהליך! לפעמים ההתקדמות היא רק חלק מהמסע והחוויות ששומרים אותנו על הרגליים וחיים מלאים בנוסטלgia.
שיהיה לכם חודש נפלא ותנו למנועים שלכם להביע עצמם!