אתמול בערב, אחרי יום ארוך ומעייף בעבודה, מצאתי את עצמי רעב כמו זאב. הדילמה החלה: מה לאכול? פיצה? המבורגר? אבל בסוף החלטתי ללכת על המפלט הקלאסי - פלאפל.
בעוד שאני בדרכי לדוכן שהזיכרונות שלי איתו גדולים יותר מכף ידי, נזכרתי בכל הפעמים שבהן עצרנו שם עם חברים אחרי מסיבות או סתם בשביל לשתף קצת זמן איכות. כל כך הרבה כיף היה במקומות האלה - השיחות העמוקות בין ביס לביס והמוזיקה שעטפה אותנו ברקע.
ואכן, כשנכנסתי לדוכן הפלאפל המקומי והמסורתי של יוסי, הרגשתי כמו בבית. הריח הנפלא של התבלינים הכה אקזוטיים שיגע אותי לרגע. טעמי הבית התערבבו ביחד עם האוויר ופתאום ראיתי את העולם דרך משקפי נוסטלגיה חמים.
יוסי שתמיד מחייך מאחורי הדלפק זרק לי חיוך ועשה לי מלא פלאפל כפי שהוא יודע לעשות הכי טוב - טרי וחם עם ערימת ירקות עשירה ורוטב טחינה שמציף אותך באושר לכל העמתים האפשריים.
בתוך כל זאת הבנתי כמה אוכל מהיר הוא לא רק כיבוד לפה אלא הרבה יותר מזה: זו הזדמנות להרגיש שוב צעיר ולשוב לכמה רגעים לתקופות אחרות בחיינו; פרקים בהם הסתפקנו במה שיש ואנחנו עדיין מרגישים רגל אחת קדימה אל הצדדים העצובים שבחיים.
אז אם אתם מתכננים לצאת לאכול משהו מהיר השבוע, אולי קחו לעצמכם רגע לחשוב על האנשים שעומדים מאחורי הדלפק וקצת על הסיפורים שהם נושאים בתוכם. אל תשכחו לנסות לחבר ביניכם ולהוסיף לתיאבון שלכם מנה קטנה של קסם אנושי ותראו כמה זה יכול לשדרג לכם את הערב!
אני הולך להכין עוד צלחת פלאפל עכשיו… איך אומר יוסי? “החיים קצרים מדי כדי לא ליהנות מהם.”