מי שחשב שאילוף הוא רק עניין של משמעת מתבל מאוד. לפני כמה חודשים, החלטתי לאמץ את בולי, כלב בולונז קטן וחמוד. באותו רגע הייתי בטוח שאני זה שיאמן אותו, אבל מסתבר שהוא גם מאמן אותי בחזרה.
בהתחלה היה לזה תחושה של מסע מלחמה. אני זוכר את היום הראשון שהבנתי עד כמה זה יהיה קשה כשלקחתי אותו לטיול בפארק הקרוב לביתנו. הוא פשוט רץ לכל כיוון אפשרי - ריח פה, פינה שם - ולא סיפק לי אפילו שנייה אחת לחלץ מהפה שלי את הפקודה "שב!" אחרי חצי שעה שבה ניסיתי להשיג לפחות תשומת לב ממנו, הבנתי שאני צריכה לשנות גישה.
התחלתי לחשוב על האימון כמו על משחק ולא כמטלה. במקום לדרוש ממנו לעשות מה שאני רוצה בצורה עיוורת, התחלתי לצור קשרים עם בולי דרך חיזוקים חיוביים: ממתקים קטנים וקריאות שמחה בכל פעם שהוא הגיב לפקודות שלי. ברגע שסיפרתי לו אי שם שעוד דקה נגמרות הממתקים ואני מתחילה לראות שינוי - פתאום הוא היה קשוב יותר ומחפש את ידה המושטת לעברו.
אתם יודעים מה? במשך הזמן הזה למדנו אחד מהשני הרבה יותר ממה שציפיתי. הכימיה שלנו התחזקה והגברת הציות שלה למדי סדורים הפכה להיות לרגעי הנאה משותפים ושנינו צמחו יחדיו בתהליך הזה.
לפני שבועיים לקחתי אותו לספורט בו השתתפו כלבים נוספים בשכונה והרכבנו הופעה מרהיבה. במהלך התרגילים הצלחנו להרשים את כולם כשהוא הישאר ממוקד וביצע כל פקודה בהצלחה רבה (בעיקר כי ידע שיש פינוק בסוף). הרגשתי שהתהליך שאנחנו עברנו הלך מעבר ליחסים בין בעל לכלב; זה ממש התחיל להרגיש כמו חברים אמיתיים שתומכים ומעודדים אחד את השני.
אם גם לכם יש כלב ואתם נאבקים באילוף שלו - אל תתייאשו! נסו להפוך את זה למשחק ותראו איך הכל יכול להשתפר מתוך אהבה ואכפתיות אמיתית.