לאחרונה, החלטתי לחדש את ארון הנעליים שלי. אחרי כמה שנים עם אותן נעליים ישנות ונ worn-out, הגיע הזמן לתת לעצמי מתנה קטנה. מיהרתי לחנות ליד הבית שלי - חנות קטנה ומתוקה שבבעלות משפחה מקומית.
כשהתקרבתי לדלת, חשש קטן תפיס אותי. הרי כל פעם שיוצאים לחפש נעליים, זה כמו יציאה למסע; לפעמים אתה מוצא משהו מדהים ולפעמים סתם משקיע שעות על גבי שעות בדברים שפשוט לא עובדים בשבילך.
נכנסתי פנימה והרגשתי כאילו אני בסיפור ילדים קסום: הקירות היו מלאים בנעליים בצבעים וטקסטורות שונות. מיד שמו לב אלי אנשים החביבים במושב מאחורי הקופה והציעו עזרה בחיוך רחב. תוך כדי שיחה ידידותית איתם ניסיתי כמה דגמים, אבל לשמחתי - גם קצת לתסכולי - שום דבר לא היה מספיק טוב.
ואז הגעתי לדגם של נעלי ספורט... בהתחלה התעלמתי מהן כי ידעתי שהן לא הסגנון שאני מחפש; בסוף הכוח הפנימי שלי אמר לי "למה לא?" אז ניסיתי אותן. נכון שהם פשוטות ולא מהודרות במיוחד, אבל כשהעמדתי רגל אחת בפנים הרגשתי שינוי מידי. הרכות שלהן עם התמיכה המושלמת הייתה בדיוק מה שהיה חסר לי די הרבה זמן.
זה גרם לי לחשוב על חיים בכלל ועל ההחלטות שאנו מקבלים יום-יום: לפעמים אנחנו מחפשים את הדברים הגדולים והמפוארים מדי ומפספסים את הפשטות שבחיוך או בנעלי ספורט שלא צפינו להן מראש שיעשו לנו טוב בלב ובגוף.
אז אם אתם ביום קניות או אפילו בחיים עצמם - תשאלו את עצמכם אם אתם באמת צריכים להסתכל רק על החיצוני ומה שנראה זוהר? אולי תמצאו אוצרות אמיתיות במקומות הכי פחות צפויים?
בסופו של דבר יצאתי משם עם הנעליים הפשוטות האלה ואני אוהבת אותן עד היום. הן מפנקות אותי בריצה בבוקר כשאני יוצאת לדרך חדשה ואני יודעת שגם הדרך עצמה היא חלק בלתי נפרד מן המסע הזה שנקרא חיים.