לפני כמה חודשים, חוויתי את אחד הרגעים הכי משמעותיים בחיי. כל כך הרבה פעמים אנשים מדברים על רופאי משפחה כאילו הם רק מוסד, מישהו שנמצא שם כדי למלא מרשמים ולעשות בדיקות. אבל אני למדתי להעריך את הקשר האישי והחם שהצלחתי לפתח עם הרופא שלי.
הגעתי אליו עם תסמינים ששיגעו אותי: עייפות מתמדת, כאבי ראש שלא נגמרים ומצב רוח שצנח על הברכיים. במקום להתחיל מיד בבדיקות ובמבחנים - דבר שהוא בהחלט חשוב - הוא פשוט ישב מול המחשב שלו, הסתכל לי בעיניים ושאל שאלות. לא סתם שאלות סטנדרטיות, אלא שאלות שהראו שהוא באמת רוצה להבין מה קורה איתי גם ברמה האישית.
פתאום הבנתי שמדובר באדם שרואה מעבר לתסמינים הפיזיים. הוא רצה לדעת על החיים שלי, על העבודה, על המשפחה ועל התחביבים. זה היה רגע מכונן מבחינתי; כשהוא ביקש לדעת איך אני מרגישה לא רק בריאותית אלא גם נפשית.
דרך השיחה הזו גיליתי שאין דבר יותר משמעותי מהקשר הזה שבהחלט מבדל בין לרפא לבין להיות נוכח לחיים של אדם אחר. בסופו של דבר, התברר שהתסמינים היו קשורים להמון לחצים בעבודה ולמצבים חברתיים פתוחים שלא ידעתי איך להתמודד איתם כמו שצריך. בעזרתו ותוך כדי הכוונה נכונה הצלחתי להבין שיש מקום לרשת תמיכה סביבי והיא קיימת ואם רק אכף לעצמי לדבר עליה ולהוציא החוצה דברים שחנקו אותי.
אני ממליץ לכולכם לקחת כמה דקות בכל פעם שאתם הולכים לבדיקה אצל רופא המשפחה שלכם - אל תהיו חסרי סבלנות או ביישנים מדי לשתף אותם במה שאתם מרגישים עמוק בפנים. כי כשאתם פוטרים את הבעיות הנפשיות והתסכולים שלכם משם, מתאפשר לכם לקבל טיפולים מדויקים יותר לנושאים הפיזיים שאתם מתמודדים איתם.
אז הנה ההמלצה שלי: לפני שהולכים לרופא הבא בנושא הבריאות אגיד גם לקשיבות שלנו לגבי מה שאנחנו צריכים באמת ולא מדריכים כלליים או תרופות עובדים פלאים - כולל חיים טובים ואנשים שאוהבים אותנו לצדנו בשביל לגבור ולזכות במרפאות האלה תוך מאבק אמיתי וחברות אמת עם עצמנו ועם אנשי מקצוע שהם חברים לכל דבר ועניין!