תמיד הייתה לי אהבה למלאכת יד. כילד, בימי שישי אמא שלי הייתה שולחת אותי עם אבא לס workshop שלו, המרפסת שהפכה לאזור נגרות. הייתי יושב שם שעות בצילו של העץ והכלים, מתבונן בו מחטט בעבודתו כמו מקסים את כל מה שבסביבה. הוא היה מדבר עם העצים כאילו הם חברים לכיתה.
לפני כמה חודשים החלטתי לחזור לזה. החיים העירוניים לקחו ממני את תחושת היצירה והרוגע שמהם עשויה עבודת נגרות טובה. מצאתי עצמי בשוק הפשפש ברחוב אלנבי, ומצאתי היקף עץ ישן ללא ערך שנראה עדין; גיליתי שהרבה יותר קל ללכת אחר החזון מאשר לפחד לקבל רעיון אינטואיטיבי.
אז חתכתי אותו לחלקים וחיפשתי השראה בכל פינה כנגד חוטי העץ האדומים הרכים שלי; וכך יצא לי לשחזר קופסה קטנה שהייתה לי בילדות לצעצועים - מלאת אוצרות ושמחות פשוטות. כשעמדתי לסיים אותה ניסיתי לדמיין כיצד הילדים של פעם היו נטועים בה כשהיו מצליחים לבנות אזורים חדשים בדמיונם מתוך השקט בסביבתם.
אני לא יודע מי מרגש יותר - אני או הקופסה שהיא שילוב של מסורת וחדשנות? ובעצם יכול להיות שאני רק ההמשך שלה; כמו העצים שגדלים סביבנו אנחנו נושאים בתוכנו סיפורים מעולים שממתינים להתגלות מחדש.
אם יש משהו שלמדתי מזה זה להקשיב ללב שלנו וללכת אחרי התשוקות האמתיות שלנו אפילו אם הן מצריכות מאיתנו קצת מסירות ושיחות עם עצמנו בלילה. טיפ קטן: אל תחששו להתחיל שוב מבלי לדעת איך זה יגמר; ככל שתשקיעו בזה את הלב שלכם - כך תיהיה לכם המסקנה הכי משמעותית בעולם!
אז מי מכם כאן כבר התחיל ללטף עם סכין עץ ולהרגיש את הטבע זורם בידיים?