שבת אחר צהריים, השמש מתחילה לשקוע והשמיים מתמלאים בגוונים של כתום ואדום. אני והחברה שלי החלטנו להפסיק את חיפושינו המייגעים אחרי המסעדה המושלמת ופשוט להיענות לאינסטינקט. לכיוונה של הפינה הקטנה בעיר, סמוך למדרחוב, שמוקפת בעצ trees עבותות וביטויים של ארוחה טובה.
כשהגענו, מיד הרגשתי בבית. האווירה הייתה חמימה ונעימה, כמו שמלה ישנה שהייתה שייכת לסבתא - מוכרת ומרגיעה. התיישבנו בשולחן בצד עם נוף פתוח לרחוב. תפריט מרשים מונח מולנו, וכל מנה בו סיפרה סיפור משלה.
בסופו של יום כזה שבו עוצרים לרגע ומשקיפים על העולם שסביבך, אני מוצאת את עצמי מהרהרת בטעמים שטעמתי עם אנשים אהובים עלי במהלך השנים - איך כל מנת אוכל היא לא רק מזון לגוף אלא גם למחשבה ולנשמה. החציל ה"בשל" שהזמנתי הביא אותי שוב לחגיגת שבת אצל אמא שלי; כל ביס היה כמו פתק קטן שנשלח אל העבר וגרם לי לחייך.
ואז הגיע הזמן לקינוח - מוס שוקולד עשיר שכמו ראה אותי מגיעה והחליט לפנק אותי בלי רחמים! בכל כפית אני גיליתי שכבות חדשות של טעם ונוסטלגיה ובעיקר הבנתי כמה חשוב לעיתים לעצור ולפנק את עצמך רגע לפני ההמשך.
אם יש לי טיפ לכל מי שקורא עכשיו זה: אל תתפשרו על חוויות קולינריות - הניחו למקומות המוכרים לקחת הפסקה בכל פעם שאתם יכולים ולגלות מקומות חדשים שיש להם עוד הרבה פנים וסיפורים לספר. כי בסופו של דבר חיים מורכבים מהרבה “טעימות”, וככל שתטעמו יותר כך יגדל הלב שלכם ואתם תקבלו טעימה מעוגן במירוץ החיים.
אז כשיש לכם הזדמנות - צאו למסעדות ברות בליל שבת או בפיצוציות באיזור מגונן ותנו לכל ביס לספר לכם סיפור חדש.