אז זהו, הגיע הרגע הגדול. אחרי שנים של המתנה, אני עומד על סף הנסיעה הראשונה שלי בכוחות עצמי. המורים לא מפסיקים להזכיר לי עד כמה חשוב להיות מרוכז ותשומת הלב היא שם המשחק. כשחשבתי על זה, נזכרתי בלקח חיוני שלמדתי דווקא מהאבא שלי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנסעתי עם אבא שלי. הייתי בסביבות גיל 16, והוא ישב לצידי בעצבנות ברורה. כל פעם שנכנסנו לפנייה חדות או התקרבנו לרמזור אדום, הוא היה עוטף את היד שלו בברך שלי ומקפיץ אותי לחשוב פעמיים לפני שאני לוחץ על הגז או הבלם. באותו רגע הבנתי - תכנון והכנה הם הכל.
וכמובן שהיו גם מקרים פחות נעימים שבהם הבחנתי איך פחדי מתגברים ככל שהנסיעה התקדמה. עצירות בלתי צפויות היו גורמות לי לתחושה כאילו העולם מתמוטט סביבי והייתי שואל את עצמי למה אני עושה את זה בכלל? אבל אז החלטתי לשנות גישה: אם אני רוצה להיות נהג טוב, צריך ללמוד לחבק את הפחדים ולא לברוח מהם.
היום כשאני על הכביש לבד ובתחילה מרגיש כמו חייזר במציאות חדשה וזרה, גיליתי ששיטה טובה להתמודד עם חששות היא פשוט לקחת נשימה עמוקה ולתכנן כל צעד בקפדנות - להביט במראה צדדית לפני ביצוע מנ манועל ולהיכנס לסיבובים בהדרגה.
ואגב טיפ קטן לכל מי שעומד להתחיל ללמוד נהיגה: אל תהיו קשה עם עצמכם! כולנו עושים טעויות וככה אנחנו לומדים באמת להרגיש בטוחים מאחורי ההגה. תתקשו לפעמים? ברור! אבל בעוד כמה חודשים תגיעו לנקודה שתסתכלו אחורה ותחשבו: "וואלה, עשיתי זאת".
אז כן - לימוד נהיגה זו חוויה שבשבילי הייתה לא רק רכישת מיומנויות אלא גם מסע פנימי אל תוך עצמי שמלמד הרבה יותר מעמידה מול ההגה والتמודדות עם הכאב והפחדים שלנו בחיים היומיומיים.