לפני כמה חודשים, בעיצומו של יום לחוץ ומתקתק, מצאתי את עצמי יושבת מול שולחן העבודה שלי, מבולבלת וחסרת כיוון. דבר מה בתוכי ידע שאני צריכה לברוח מהמחשבות המעיקות שציפו עליי כמו ענן כהה. כך קרה שהחלטתי להרים מברשת ולצייר את מה שלא נגיש לי במילים.
בהתחלה היה זה כאוס מוחלט - צבעים התערבבו אחד בשני, ההנחות המוקדמות שלי התמוטטו לתוך הבלגן. אולי זו היתה הדרך שלי לבטא רגשות שהחיים לא אפשרו לי לומר בקול רם? עם כל משיחה על הקנבס חלחלה תחושת חופש שמזמן לא חוויתי.
לפתע נזכרתי בסיפור שסיפרה לי סבתי כשהייתי ילד: היא הייתה ציירת צעירה שעברה תקופה קשה בחייה. במקום להתמסר למאבקיה הפנימיים, היא לקחה לעצמה ערב בשבוע שבו יכלה לצייר ולהביע את עצמה ללא גבולות. "זה הציל אותי", היא אמרה כי האמנות עבורה הייתה כמו אוויר לנשימה.
ואולי באמת יש בנו צורך בסיסי להביע את עצמנו בדרכים שונות? אחרי השעות שביליתי בציור המסלול שלי, אני יכולה להגיד שאין דבר מרגש יותר מלראות כיצד החומריות מתעוררת לחיים על הקנבס; איך כל פס גוון מספר סיפורים ומגלה איכויות חדשות כשאתה מסתכל מקרוב.
אם הייתי צריכה לחלוק טיפ עכשיו עם אחרים שרוצים לנסות לצייר או ליצור, הייתי אומרת: אל תפחדו לטעות! ההצלחות מגיעות לעיתים קרובות מתוך הכישלונות שאותם אנחנו לומדים לקבל באהבה ובסבלנות. תנו לדמיון שלכם לרקום דברים שאין להם הגדרה והיו פתוחים למה שמתפתח לנגד עיניכם.
יצירה היא מסע אישי ותהליך מדויק שכל אחד מאיתנו יכול וביכולתו לקחת בו חלק. אז אם אתם מרגישים אבודים מדי פעם - קחו מברשת יד שנייה ונסו לפרוץ דרך חדשה שתרגש ותיגע בלבכם.
כשאני מביטה על העבודות שלי היום, אני רואה לא רק צבעים ודימויים אלא גם חתיכות מהנפש שלי שהפכו למציאות ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני.