אולי זה klinkt קצת חיובי מדי, אבל עבורי מאפים הם כמו חיבוק חמים. תמיד כשאני נכנסת למאפייה השכונתית שלי, אני מריחה את ניחוחות הלחם הטרי ואינסטינקטיבית חוזרת לזיכרונות ילדות. כשאמא הייתה קמה בבוקר ומכינה לנו פיתות טריות עם ריבה תוצרת בית, כל הבית היה מתמלא בעשן מתקתק שמזכיר לי שהחיים יכולים להיות פשוטים ויפים.
בשבוע שעבר החלטתי לנסות להכין בעצמי חלה לשבת. יש משהו מיוחד בחלה - היא מסמלת אחדות, משפחה ובילויים בימים מיוחדים. ידעתי שזה לא הולך להיות קל, אבל להפתעתי יותר מהקמח והמים היה צריך הרבה אהבה וסבלנות.
ליהיא, חברה טובה שלי שכבר שנים עושה את זה ביד אחת קשורה מאחור (השתמשנו בתחבושות לעזור), נתנה לי טיפ חשוב: “אל תתפוס את הבצק כעבודה, תקשיב לו.” באותו רגע משהו נשמע כל כך נכון וקל - באמת מדובר בשיחה בין אדם לחומר. אכן הקמח נראה כאילו הוא מחפש יד אוהבת שתחבק אותו ותדע לרכך אותו עד שהוא יפתח חריצים קטנים של גאווה.
לאחר שעות של עבודה (נכון שגם לא לפספס כאן כמה התפרעויות של קמח על הרצפה), כשהחלה יצאה מהתנור והבית התמלא בניחוח שאי אפשר לתאר - הרגשתי סיפור חיים מת unfolding מול עיני. ישבתי עם החלה הפריכה המעטה ביחד עם כוס תה חמימה וחשבתי על דברים רבים: על ימים שהיו וחלפו, אנשים שאת חייב להם תודה אינסופית ועל עתיד שממתין במסתורי המתחם החדש ליד בית הספר שלנו.
אז אם אתם גם רוצים לעשות שינוי קטן ביום רגיל או לשדרג ערב שבת למשפחה ובעיקר לעצמכם - אל תהססו לערוך ניסוי בתיבת האפייה שלכם! כי מי יודע? אולי התוצאה תהיה לפחות קצת יותר טעימה מהמחשבות שאתם מנהלים בראש…