אתמול, כשעמדתי בסדנה הקטנה שלי עם המכונית הקלאסית שלי שעדיין נושאת את צלקות הזמן, פתאום התחלתי לחשוב על כל מה שעברנו יחד. הפולקסוואגן שרכשתי לפני חמש שנים, הייתה יותר מסתם כלי תחבורה עבורי; היא הייתה מראה לחיים שלי בשנים האחרונות.
בשבוע שעבר החלטתי להיכנס קצת לכונן ולצבור עוד קצת ידע. אני חייב להגיד שהקיץ האחרון עשה לי חילוף שמן ולא ממש טוב. סיפרת למישהו שיש לו חתיכת ברזל מהשבעים? אוי ואבוי! הוא מחזיק אותו כמו תינוק ומעביר עליו בידוק הכל חודשיים. זה זמן מצוין להתחיל לשפץ פנדל (משהו שיגרום לכל בורג במכונה להזיע).
ואז הגיע החורף, ואני ממליץ לכולם לא להתנצל כשהם מסתכלים על רכבים שאחרים חושבים שאין בהם שימוש. שבוע לאחר מכן הגעתי לסדנה של חבר בעמק יזרעאל שם ישבו מכוניות קלאסיות בשלבי שיפוץ שונים. וכך מצאתי את עצמי מסייע לפרק גיר של אוסטין 1300 שמשנת 1969 - ולא באמת יודע איך עשיתי זאת.
הרגע הזה היה לי חשוב; ההרגשה הזו של לעבוד עם הידיים ולהחזיר מכונית שפעם נוצצה במגרשים לכביש שוב - זו הרגשה שאין לה תחליף. בוקר אחד, אחרי יום מפרך בחלפים ובשווקים עתיקים והשיח המרגש עם אנשים שחוו דברים דומים לשלך, הבנתי כמה כוחות יש לנו בתהליך הזה של תיקון והחייאה.
טיפ קטן: אל תשכחו להשתמש בטכניקות "שלמדו בארבעה מרווחי סרט סוסים" - משחה ונייר מלט זה למעשה עולם ומלואו! אפשר לגלות פנינים ששוכבות שם פשוט מתחת ללכלוך.
זה טומן בחובו לקחים על אמת ושימור: לשמור זכרונות ועל קשרים מיוחדים בין אדם לרכב שלו… כי בסופו של דבר מה שאנחנו באמת עושים כאן זה לנצור רגעים שנשארים איתנו לאורך כל הדרך.