לפני כמה חודשים יצאתי לטיול של שבועיים בפירנאים, וחזרתי לארץ עם מזוודה מלאה בזכרונות ובחוויות שלא ישכחו. מה שזכור לי הכי טוב זה אחד הימים שביליתי בכפר קטן בשם אוֹרְדה. הכפר ממוקם על צלע הר, והנוף שמסביב היה כמו חלום - הרים ירוקים בשמיים כחולים.
באותו יום החלטתי להיענות להזמנה של המקומיים וללכת לסיור רגלי ביער עם מדריך מקומי. עמדתי שם, מוקפת בטבע המהפנט, כשפתאום פרצה לתוך הלב שלי זרימה חדשה: החיבור למקום הזה, הפשטות ומהות החיים בצל האדמה הזו. הבחירות שהאנשים כאן עושים הן כל כך שונות מאלה שאני מכירה - כפר קטנטן שבו כולם מכירים את כולם, בלי רעש העיר ובלי מרוץ אחרי הזמן.
באמצע הההליכה עצרנו ליד אגם קטן ומבודד. המדריך החל לספר לנו על מסורת עתיקה של המקום - איך בעוד לחגוג את חגו המסורתי נוהגים להציב אש גדול במרכז הכפר ולהתאסף סביבו לשירה וריקודים עד אור הבוקר. משהו במילים שלו גרם לי לחשוב על איך אנחנו בהרבה מקומות מתנתקים מהשורשים שלנו ומאבדים את הקשר לקהילה ולמסורות.
אז באותו רגע החלטתי לקחת נשימה עמוקה ולשתף בסיפור אישי שלי - איך לפני כמה שנים חיפשתי מקום להתחבר אליו בארץ ושכחתי לעיתים קרובות לפנות זמן למשפחה ולחברים שלי. כשלמקומיים היו דמעות בעיניים כששמעו אותי מדברת על הנוסטלגיה והגעגוע לבית שלי בירושלים, פתאום הכל התבהר לי יותר מתמיד.
אז טיפ בשבילכם: כשאתם מטיילים ונתקלים בתרבות חדשה וזרה לכם, אל תהססו לשתף בחוויות שלכם מהבית; תנו לאחרים לראות מי אתם באמת; זה יכול להיות גשר נהדר בין שני עולמות שונים ואולי אף חברויות חדשות ייווצרו בדרך.
בשבוע שעבר שוב דיברנו על אותו אגם ועל התחושות שחווינו שם יחד - זו היתה אחת החוויות שהגדירו מחדש עבורי מה זו בעצם תיירות אמיתית ולא רק ביקור באתרים מוכרים אלא בהכיר אנשים שנמצאים בכל פינה בעולם ועוזרים לנו להבין יותר את עצמנו ואת הדרך בו אנו חיים.