היה לי חלום כבר שנים - לבנות שולחן אוכל בעבודת יד. לא סתם שולחן, אלא אחד שיספר סיפור, שיושבו סביבו חברים ובני משפחה ויצירתיות תזרום ממנו כמו יין טוב. אז החלטתי לקחת את המושכות לידיים, בתור חובב נגרות מתחיל.
כשהגעתי לסדנה הקטנה של יוסי, נגָר מקומי עם חיוך רחב ולב ענק, הבנתי שמחכים לי פה הרבה יותר משיעורי עבודה עם מרססת וצבע. הוא כל כך אוהב את מה שהוא עושה - המילים שלו ריחפו בין הריחות של העץ והלכה הלכה החמימה שברקע.
ביום הראשון בחרתי עץ אלון. הנחתי עליו את היד שלי ובאותו רגע כאילו הרגשתי אותו מדבר אליי: "שמע מותק, אני לא רק עץ - אני זיכרון". התחלנו למקד במידות ובחתיכות השונות. אחרי שעות רבות של ניסור ושיוף (וכמה חתכים קטנים שנעשו במהלך הדרך), פתאום השולחן הזה התחיל לקבל צורה אמיתית.
לא פשוט לעבוד עם כלים חדשים ולפעמים חשבתי שהעבודה הזו פשוט קשה מידי בשבילי - להבין איך לחבר בין חלקים שונים לכדי יצירה אחת יחידה היא בהחלט אתגר. אבל בכל פעם כשאני מתקדם עוד קצת ומרגיש שאני מצליח ליצור משהו יפהפה בעיני עצמי, הלב שלי התמלא בשמחה עצומה.
יום אחד ראיתי מישהו מתרגש ברקע בזמן שבנינו פרטי גימורים. כשהוא ישב שם ופשוט התענג על הפרטים הקטנים בגמר הארוחה שלנו יחד - זו הייתה הברקה! הידע שצברנו בחוויות שונות ויחד כולנו עשינו משהו מעבר לכך שזה היה רק עץ ומסמרים; זו הייתה משמעות.
בסופו של דבר, השולחן הפך לתוצר הסופי שהעיד על חודשים רבים של עבודה והשקעה - ולא רק זאת, אלא גם מקום שבו הזיכרונות הופכים ליצירות אמנות שנמשכות לעד.
אז הטיפ שלי לכל מי שמעוניין להתחיל בנגרות: תהיו נחושים! השקיעו זמן בבחירת החומרים שלכם ותנו ללב שלכם לדבר דרך העצים שתבחרו לעבוד איתם. אין כמו לראות את הדברים מתעצבים מול העיניים שלך ולהרגיש איזו חווייה יוצרת אתם יכולים להעניק לעצמכם ולעולם שסביבכם!
