לפני כמה חודשים, אחרי שבועות של עבודה מתישה וימים שקרתו לי את הלב, החלטתי שאני צריך הפסקה. אבא שלי תמיד אמר שאם אתה מרגיש אבוד, לך לבר. לא משנה איזה בר - פשוט צא חוצה ותן לעצמך מקום להרגיש. אז כך עשיתי.
נכנסתי לבר הקטן הזה בשכונה. האור היה מעומעם, המוזיקה הייתה בול על הקו בין רגוע למוקש והברמן נראה כאילו הוא מכיר את כל הסיפורים בעולם. ישבתי בפינה ושקעתי במשקה שלי כשפתאום שמתי לב לצעירים שיושבים בשולחן ליד. הם היו מלאים באנרגיה - צוחקים, משתפים חוויות בקול רם ומוציאים אנרגיה חיובית לכל עבר.
משהו במצב רוח שלהם הדביק אותי ועורר בי זיכרונות ילדות: ערב אחד עם החברים הכי טובים שלי כשהכל הרגיש אפשרי וכל חלום היה בגדר סביר. הפשטות הזו גרמה לי להבין שגם אם אני עייף מהחיים עצמם, תמיד יהיה מקום לתקווה ולשמחה.
ואז קרה משהו מעניין - אחד מהצעירים קלט אותי יושב לבד והזמין אותי לשבת איתם! לקח לי רגע להתעשת אבל בסוף הסכמתי ובתוך דקות ספורות כבר התגלגלנו לשיחה ארוכה על מוזיקה, סרטים וחלומות לעתיד. זה נתן לי השראה וגם תחושת שייכות שלא חשבתי שאוכל למצוא במקום זר כמו הבר הזה.
לקראת סוף הערב הבנתי שהבר הזה הוא יותר מסתם מקום לכוס משקה; הוא הפך להיות נקודת התרכזות לנפש שלי. כאן הייתי יכול להתחבר מחדש לרגשות שאני לפעמים מנסה לדחוק הצידה בגלל לחץ היום-יום.
אז ההמלצה שלי? אל תהססו להיכנס גם כשאתם מרגישים קצת לבד או כבויים; אולי תמצאו חבר חדש או לפחות איזשהו נדבך של נחת בעמקי ליבכם. לפעמים התשובות שאתם מחפשים נמצאות בדיוק שם - בין כוס ממולאת באלכוהול לבין חיוך של אנשים זרים שהופכים לחברים לדרך קצרה אך משמעותית מאוד בחיים שלכם.
אל תשאירו דברים רק לעצמכם - החיים קצרים מדי בשביל זאת.