הייתי בן 20 כשלראשונה עמדתי על אתר בנייה. השמש העמיקה לפנות ערב, ואני תפסתי פינה מושלמת בחוץ כדי לעזור לשים קירות. זו הייתה עבודה קשה, אבל משהו שם הכניס בי רוח חיים שלא הרגשתי בשום מקום אחר. כל אבן שהנחנתי וחרטתי עליה את המאמץ שלי, הרגישה כמו ליטוש אישי.
יום אחד ברחוב ליד הבית שלי הוקם פרויקט חדש וביקשתי ממנהל העבודה להתנסות קצת בבנייה. הוא הגביה גבה בהתחלה, אבל כשראה את ההתרגשות בעיניי הסכים לתת לי הזדמנות. באותו יום הוא לימד אותי לא רק להניח בלוקים אלא גם להבין כיצד לבנות קהילה דרך הבנייה הזו - לדאוג למקום שבו אנשים יחיו, יחלמו ויתפתחו.
לאורך השנים הבנתי שבנאים הם בעצם סיפור ארוך שממשיך להיכתב בכל רגע מחדש. עם כל פעם שאני נוגע במלט או מציב בלוק, אני בונה לא רק בית; אני משפיע על חיים שלמים - משפחות שמתאגדות תחת גג אחד חלומי.
אם יש טיפ אחד שהייתי רוצה לשתף לכל מי שאוהב את המקצוע הזה או מתעניין בו: אל תשכחו לראות מעבר לקירות שאתם בונים. זה הרבה יותר מהעבודה הפיזית; זו אמנות להרגיש את האנשים שיגורו במקום שיצרתם בידיכם.
לבסוף, תמיד טוב לזכור שבניה היא לא רק התהליך עצמו אלא גם החיבור בין אנשים ובין מדותיהן שישה "הבית". מהמחשבות הקטנות ועד הדברים הגדולים שעליהם אנו חולמים יחד - בדיוק כאן טמון הכוח האמיתי שלנו כבני אדם ובנאים כאחד.