לא משנה כמה מתכוננים, יום ההובלה תמיד מגיע עם חוויות מפתיעות. לפני מספר חודשים עברתי דירה, והתחלתי לתכנן את התהליך בשקידה של כאילו מדובר במבצע צבאי. רשימות של מה צריך לארוז, מי יגיע לעזור, ואיזה מובילים להזמין - ממש עסק רציני.
ביום המיוחל, האוטו הגיע עם שני צעירים מלאים באנרגיה חיובית ונחישות. בתחילה הכל הלך סביר למדי - הארון הגדול שלי ירד מהמדרגות כאילו היה כיסאות עץ קלות משקל ולא המתכת הקשיחה שהוא באמת היה. אבל ברגע שראינו את השולחן הגדול שאנחנו כל כך אהבנו - הכל השתנה.
אחרי כמה דקות נוספות הצלחנו להוריד את השולחן לאוטו רק כדי לגלות שהפינה שלו נתפסה בפתח הדלת כמו משחק פאזל שאף אחד לא מצליח לפתור. בחמש דקות הבאות נכנסנו לסחרחורת של ניסיונות לשחרר אותו, כשהתוך-כדי נשמעו רעשים שלא ממש מעודדים (מהפרקט? מהשולחן?) וכולם סביב התחילו להתלבט אם אולי כדאי פשוט להשאיר אותו שם ולעשות שיפץ בדירה החדשה.
היו רגעים שבהם חשבתי שאני עומד לפרוץ בבכי מול האריזות והזיעה שנטפה מהמצח שלי; הרגשתי שהכל מתמוטט לי על הראש ואני באמצע טרפת מטורפת שאין ממנה יציאה. אבל אז נזכרתי בדבר חשוב אחד: זה רק חפצים! זה מזכיר לנו שחיים הם יותר מהרגעים האלה ואיך אנחנו מגיבים אליהם מכל הליבנו.
בסוף הצלחנו לגרור את השולחן המטופש הזה ואת עצמי לדירה החדשה יחד עם כל הדברים החשובים והיקרים לי באמת. אחרי שעות ארוכות בהן העברתי קופסאות ומצאתי מחדש פריטים שהיו אבודים שנים רבות (אני רואה אותך, ספר המעשיות מכיתה א’), יכול תחושת הסיפוק שנכין סוף סוף לבית חדש ולהתחיל פרק חיים נוסף בו.
אם יש טיפ שאני רוצה לחלוק בעקבות החוויה הזו הוא: כשאתם מתמודדים עם הובלה או בכל שינוי משמעותי בחיים שלכם - אל תחששו לבקש עזרה! בין אם זה מחברים או משפחה, האנשים שבסביבתכם שם כדי לתמוך בכם גם ברגעים הקשים וגם באלו המרגשים יותר.
ושורה תחתונה? בלי קשר לחפצים שמזוהמים בניסיון ההובלה הפומבית שלנו, אין דבר יקר יותר מאשר האנשים האוהבים מלווים אותנו לאורך הדרך.