היה זה יום שישי חמים, אחד מאותם ימים שבהם השמש זורחת והעולם נראה פשוט מושלם. החלטתי להכין לחמניות לתיק של הילדים לבית הספר. לא היה לי הרבה ניסיון במטבח, אבל משהו בי בעט ונמשך לתוך העשייה הזאת.
בגלל שהייתי בלחץ מיום העבודה וממטלות אחרות, התחלתי לערבב את החומרים באופן חפוז - קמח, מים, שמן ושמרים. הכל נראה כאילו אני עובד על ניסוי מדעי כושל ולא על מתכון של אוכל. הוספתי סוכר קצת בשיגעון ו... כל מה שהיה חסר לי זו המגע הקסום שלי.
לאחר כמה דקות של עבודה אינטנסיבית במיקסר (ואני מניח שגם בלא מעט מלחמות עם עצמי אם להוסיף עוד קמח או לא), גיליתי שאני עובר תהליך ריפוי. כשאני אוחז בבצק הלבן בין אצבעותיי הרגשתי איך כל הדאגות והלחצים מתחילים להתמוסס.
אחרי שהבצק תפס גובה והכין אותי לשלב הבא, התיישבתי וכבר איתגרתי את עצמי למחשבות חיוביות - "זה רק בצק", "אם ייצא רע - תמיד יש פיצה", ובינתיים הבית התמלא בניחוחות מעוררי תיאבון. בסוף יצאו שם לחמניות מקסימות! חלקן היו קטנות מדי וחלקן נראו כמו דינוזוארונים מוקטן - אבל כאשר הילדים הגיעו הביתה ונשמו את האוויר המתוק הזה... וואו! ההתרגשות הייתה מוחלטת!
אז גם אם הכל לא יוצא לפי הספר (ולא הכול חייב להיות מושלם) חשוב לזכור שזה מותיר אותנו למחמאות ולזכרונות נפלאים עם בני המשפחה שלנו. טיפ קטן לסיום - אל תשכחו להוסיף משהו אישי למתכון שלכם: אוהבים חילבה? זרקו פנימה. מבינים בקינמון? שיהיה טוויסט מיוחד! כך תהיו בטוחים שאתם משאירים חתימה אישית בכל פעם מחדש!
ועכשיו אתם יודעים: לפעמים בעבודת הידיים אפשר למצוא איזושהי שלווה בתוך הכאוס שבחיים.