לפני כמה חודשים, יצא לי לפגוש משפחה זרה שהגיעה לישראל מטייוואן. הם תכננו טיול בארץ ונראו קצת אבודים בעודם מנסים להבין את התרבות והנופים המדהימים שסביבם. כששאלתי אותם אם הם צריכים עזרה, התברר שהם מתקשים בתקשורת עם המקומיים. השפה שלהם הייתה שונה מאוד, והשפה העברית שבה דיברו כאן לא באמת נתנה להם את הכלים להבין ולהרגיש בבית.
בדיוק באותו רגע נזכרתי בכל שיעורי האנגלית שלמדתי במשך השנים ואיך כל מילה וכל משפט יכול לשמש כגשר בינינו ובין אחרים. אז ניסיתי לדבר איתם באנגלית פשוטה, אבל מהר מאוד גמרנו את המילים והגעתי למסקנה שעליי ליצור קשר יותר אישי. אני זוכר שאחד מהם התחיל לצייר על פיסת נייר ואצבעותיו סיפרו סיפור מרגש על החיים בטייוואן - על ההרים היפים ועל האוכל ברחובות שהיה מלא בצבע וטעם.
השפה היא לא רק מילים; היא גם חוויות ותחושות. מתוך אותו ציור קיבלתי השראה לעשות משהו שלא חשבתי עליו קודם: להצטרף אליהם לטיול קצר ולשתף אותם במקום שאני מכיר היטב - תל אביב. זה היה מדהים לראות איך תוך כדי ביקור בשווקים ובחוף הים, הצלחנו לתקשר באמצעות חיוכים, מחוות ידיים ודימויים.
למדתי המון מהמפגש הזה; מעבר להבנת השפה יש לנו צורך בסיסי להתחבר אחד לשני כאנשים עם רגשות וחלומות דומים. אני ממליץ לכל מי שיכול לקחת חלק בחוויות כאלה - לעזור לאחרים לחוות את הארץ שלנו במלואה ולמלא את עצמך בעושר תרבותי שאין לו תחליף.
אז בפעם הבאה שאתם פוגשים אדם שנראה לכם זר או מרוחק מאיתנו ברמה הלשונית או התרבותית - עצרו לרגע רגשי שתפתיעו אפילו את עצמכם ותבינו ששפות הן הרבה יותר מהמילים שאנחנו יודעים להגיד; הן הדרך בה אנחנו בונים קשרים ואוהבים בעולם הגדול הזה.