אתם יודעים את התחושה הזו, כשאתם יושבים מול קנבס ריק והעולם מסביב נעלם? זה בדיוק מה שקרה לי בשבוע שעבר. לקחתי לי יום חופש כדי להקדיש זמן ליצירה, בלי שום הסחות דעת. אחרי כמה חודשים של אינספור משימות והשגרה שהפכה למעין רובוטית - פשוט התגעגעתי לעצמי.
בעודי מכינה את הצבעים והמברשות, עלו בי זכרונות מימים אחרים. אני זוכרת איך אמא שלי הכניסה אותי לסדנת ציור כשהייתי בת 10, ואיך בעודי צובעת דגלים צבעוניים, היא אמרה לי: "כל צבע הוא עולם בפני עצמו". עד היום המשפט הזה מהדהד בי כמו מנגינה מתוקה שבלעדיה קשה לי לדמיין את החיים.
אז ישבתי שם עם המברשת ביד ומבלי לחשוב יותר מדי התחלתי לצייר. התמזגו להם הגלים של הים עם השמש הנופלת ופתאום נזכרתי בריח של ילדות - בטיולים משפחתיים לחוף הים ובשיחות עמוקות בזמן השקיעה. כך לאט לאט החלה יצירה לצמוח מתוך הלב שלי ולא רק מתוך הידיים.
אבל אז הגיע הרגע בו העצבות עצרה אותי לרגע. פתאום הבנתי שאני לא מציירת סתם ציור - אני יוצרת מזיכרונות שחלקם היו שרויים באפלה במשך שנים רבות. לא הכל היה מושלם בילדות שלי - היו קשיים וכאב, אבל האמנות תמיד הייתה המקום שבו יכולתי להיות מי שאני באמת; מקום שמאפשר לבטא רגשות שלא מצאו מילים.
אז הנה הטיפ שלי עבורכם: כשאתם יושבים ליצור - אל תסתפקו רק במה שאתם רואים בחוץ או באֶפריון הפיזי שנמצא לפניכם. חפשו את מה שמרגש אתכם מבפנים; תנו לדמעות ליפול אם צריך! הרשו לעצמכם לשחרר כל פחד וחשש ותראו איך הקדמה והעבר מתחברים במשהו חדש ונוצץ.
בסוף יום הציור הסתכלתי על היצירה שסיימתי וחשבתי שהאמנות היא הרבה יותר מאשר טכניקה טובה - היא גשר בין העבר להווה ובין הכאב והשמחה שלנו כאנשים חיים ואוהבים.
אז תשקיעו בעצמכם וביצירתיות שלכם; תמיד תמצאו זמן להביא לידי ביטוי את עצמכם ואת העולם הפנימי שלכם כי בסופו של דבר זו הדרך שלנו לשתף - ולחיות באמת!