חודש שעבר, בשישי בצהריים, לקחתי את האמריקאית הקלאסית שלי לסדנה המקומית. נשמעה לי רעש מטריד מהגלגלים האחוריים ואני נורא פחדתי שהבעיה היא חמורה. אני חייב להודות שמעולם לא חשבתי שאני אהיה הבעלים של מכונית כל כך ישנה, אבל ברגע שראיתי אותה באחת התצוגות לפני כמה שנים, ידעתי שהיא שלי. הייתה לי כיף גדול לשפץ ולתחזק אותה, אבל לפעמים אני מרגיש כמו ילד עם צעצוע שהוא לא תמיד מצליח להרכיב.
בכל זאת גיגלתי קצת על התקלות הנפוצות ונעזרתי בכמה פורומים - שם גיליתי שאין דבר כזה "מכונית קלאסית" בלי בעיות של בלאי. אחרי שסיימו מהר את העבודה על הרכב הסתבר שאולי הבעיה היתה קטנה יחסית - צינור בלמים שהתפרק. הכל התגלה בפשטות והעלות עבדה לטובתנו.
הזמן הזה בסדנה פתח בפניי הזדמנות להסתכל לעומק על מה זה אומר לתקן ולאהוב רכב כזה - זו לא רק כלי תחבורה; מדובר בהיסטוריה נושמת. כל מסמרטוט שמישהו תיקן בעבר וכל הרביעית שנמצאת במצב טוב יותר עכשיו מייצגת סיפור חיים, קשרים בין אנשים ורגשות שעברו דרך הגלגלים.
אני זוכר שחיכיתי ליד שולחן ההמתנה בזמן שהרכב היה אצבע המוסך. ישבתי מול תמונות של רכבים שונים - דגם דגם ושלב אחר של תיקון - ואני פשוט טבלתי בעצמי בחוויות ובזכרונות שסיפרו המנגנונים האלה. אחת התמונות ציירה את הדגם שלי בדיוק בשנות ה-70 כשכולם נסעו אחריו בכבוד ובאהבה אינסופית.
כשקיבלתי חזרה את המכונית כשהיא מחודשת ומוכנה לדרך לחיים חדשים, הייתי מלא בתודה לצוות הסדנאות היחודיות שידעו להחזיר לי גם חלק מההשקעה הרגשית שתמיד נתנתי להם לאורך הזמן - וזה למעלה מהחלפה פשוטה של חלק!
אז אם אתם מתלבטים האם להשקיע עוד זמן וכסף במכוניות קלאסיות שלכם - המשיכו! אל תשכחו לכלול בניית קשרים עם האנשים בדרכים הללו כי הם יישארו איתכם לנצח: גם בנסיעות וגם בזיכרונות שמתעוררים בכל פעם שאתם מסתכלים עליהן מחדש.
ואל תשכחו לשתף אותי בסיפורים שלכם!
