היו לי הזדמנויות רבות בשנים האחרונות לשוטט בין חנויות הצעצועים, אבל אחת מהן תפסה את ליבי בצורה מיוחדת. זה היה ביום שישי אחד, כשלא היה לי שום דבר מתוכנן. החלטתי לצאת לטיול רגלי עם בני בן ה-6, שהוא ילד סקרן שמגלה עניין בכל עולמות הדמיון.
לפתע נתקלנו בחנות צעצועים קטנה ונחבאת אל הפינה של השוק המקומי. זה לא היה מקום מפוצץ במכירות והצעקות שנשמעות מחנויות גדולות מול הקניונים העירוניים; זו הייתה חנות קטנה עם חלון זכוכית צבעוני וצעצועים מעץ שיצרו לנו חיוך כבר מהמבט הראשון.
נכנסנו פנימה והריח נעים מאוד של עץ ומעט צבע ממלא את החלל. בעל החנות, אדם מבוגר וחביב, התעניין בבן שלי ושאל אותו איזה צעצוע הוא אוהב הכי הרבה. הילדים רצו מיד אל פינת הבובות והמכוניות בעוד אני נשארתי לדבר עם האיש הזה על זיכרונות ילדות ועל איך צעצועים יכולים להיות יותר מסתם משחק.
בעודי מסתובב בין המדפים ולוחש לבני על כל מציאה מרהיבה שאנחנו עושים - רכבות מעץ דקות ומפעלות הרכבה - פתאום ראיתי איך העיניים שלו מאירות כשהוא גילה את עולם הברבי ואפילו דינוזואר אימתני עשוי מכל מיני חלקיקים שונים שקוראים לו "רובי". הוא ביקש לקחת אותם הביתה ואני רק הסכמתי ברצון אחרי שהבטחתי לו שנשחק ונמציא איתם סיפורים חדשים - "מה אם דינוזואר ירכב על רכבת?!"
באופן אישי, המפגש הזה עורר בי מורשת: לחשוב כמה חשוב לשמור תמיד על הסקרנות והדימיון שלנו גם בבגרותנו. לפעמים אני שוכחת כמה עולם המשחק מהווה בעצם מחזור חיים של חינוך והתפתחות.
בסוף היום יצאנו מהחנות כשכלינו שני תיקים מלאים בזיכרונות חדשים ובצעצועים שמזמנים aventura במחלקת הדמיון של בני (ושלי). טיפ קטן למי שכבר רוצה להיכנס לחוויה כזו: קראו לילדים שלכם לספר לכם סיפור מהדמויות שהביאו אתם הביתה ותראו איך הם פורצים באומניות לתוך עולם חדש לגמרי.
אם יש משהו שאני למדתי בעקבות היום הזה, זה שלא משנה בת כמה אנחנו - לעולם לא נגמל מהרצון לשחק וליצור!
