לפני כמה ימים, בדיוק אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, מצאתי את עצמי עובר ליד דוכן פלאפל קטן בשכונה. הריחות המוכרים והטעמים שהציפו את האף גרמו לי לעצור לרגע. זה לא היה מתוכנן, אבל לפעמים החיים זורקים אותנו למקומות שאנחנו לא ציפינו להם.
הקולגות שלי תמיד צוחקים עליי שאני כל כך אהוב על אוכל מהיר - שבעיניהם זו הבזבוז של העונג הקולינרי. אני מבין אותם, אבל באותו רגע מול הדוכן ההוא, עם השמש שוקעת מאחורי הגגות ואני מחכה בסבלנות למשפחת הפלאפל (שהייתה ממש כמו משפחה), החיוך הזה שפשוט התפשט על פניי כשיצא הסנדוויץ' חם ועשוי היטב - זה היה שווה הכל.
יש משהו קסום בלחלוק רגע כזה עם אחרים - אנשים שלא מכירים אותך, ואפילו לא מדברים איתך ישירות; הם פשוט כאן כדי ליהנות יחד מהמעדן הזה שעוטף טעם ותרבות באותו לחם טעים עם פיצוצים של ירקות טריים ורוטב חריף שחותך את הלב כמו שיש לי שם טוב לבקש מתכון סודי.
אבל בשבילי הפלאפל הוא הרבה יותר מאשר ביס מזון מהיר. זה נוסטלגיה שמחזירה אותי לימי התיכון שבהם היינו יושבים לאחר שיעורים בדוכן ברחוב בן יהודה בתל אביב. תמיד הזמנו מנה זוגית וקינחנו בברד בפירות טריים שאיכשהו תמיד זרמו לנו בהנאה בין הצחוקים והרגשות שלנו - עד היום אני זוכר את הרגעים האלה כאילו היו אתמול.
אז הנה טיפ לסיום: קחו לעצמכם זמן לפעמים לגלות מחדש את המקומות העירוניים הקטנים הללו בהם אין מסכים שמפרידים ביניכם לעולם ולהיות פתוחים להפתעות החדשות שיש לכל מקום להציע לכם - גם אם זה נחשב "רק" אוכל מהיר. כי מי יודע? אולי תמצאו בתוכה חלק מעצמכם ששינה כיוון דווקא כי הוא עצר לרגע והתענג על ביס קטן ומשמעותי בחיים.