לאחרונה חזרתי מחופשה שהיתה מעבר לכל הציפיות. חשבתי שלקחתי סיכון כשבחרתי לנסוע עם סוכנות תיירות קטנה ואנושית במקום לשירותים הגדולים והמוכרים, אבל אני כל כך שמחה שעשיתי זאת.
הגעתי למקום שנראה כאילו נופל היישר מתוך סרט: כפר קטן באיטליה שבו הזמן עצר מלכת. כשהגענו, קיבלה אותנו מדריכה מקומית בשם מריה, שהסבירה לנו לא רק על ההיסטוריה של המקום אלא גם חלק מהתרבות המקומית - מתכונים משפחתיים ושיטות מסורתיות של ייצור אוכל. במהלך הסיור היא סיפרה לי איך לפני 20 שנה היא החליטה לעזוב את העיר הגדולה כדי לחזור הביתה ולעבוד את האדמה; זה היה ברור שהיא מאוד אוהבת את מה שהיא עושה.
התאהבתי בהרגשה הזאת - תחושה חמימה ומחבקת שביטאה אהבה למקום בו אנו נמצאים. בסוף היום יצאנו כולם יחד לאכול ארוחת ערב בבראנצ' מעץ קטן עם נוף עוצר נשימה. שם, בין צלחות פסטה ויין טוב, התחילה שיחה שאין לה סוף: חוויות טיול שונות וסיפורים אישיים שעליהם דיברנו בכיף ובאהבה.
אם הייתי יכולה לתת טיפ למי שמעוניין לצאת להרפתקה מסוג זה - תלכו עם הלב! לפעמים כדאי לבחור בדרכים הלא מוכרות והקטנות יותר, שאולי לא משווקות בצורה הכי גדולה אך מציעות משהו הרבה יותר עמוק ואישי. חוויות (ואנשים) מיוחדים כמו מריה הם אלה שיעשו לכם את הטיול בלתי נשכח.
אז מי יודע? אולי בפרק הבא של הספר שלי יהיה מקום חדש לגמרי שסיפורי החיים בו מתחברים ללב שלי בדרך שלא יכולתי לדמיין קודם לכן?