לאורך השנים, אחת ההנאות הגדולות שזכיתי להכיר היא היציאות לדוגי פארקים. הפעם הראשונה שלי הייתה עם מיקה, הכלבה המשגעת שלי, כשהיא היתה ממש גורה. נכנסנו לפארק השוכן בקצה השכונה והרגשתי כמו ילד קטן שנכנס לממלכה קסומה.
באותו יום אביבי שמשי, חבורה צבעונית של כלבים רצה מסביב, ומיקה, בתמימותה הילדותית, לא ידעה איך להתמודד עם כל הכיף הזה. הריצה שלה הייתה מטורפת; היא קפצה והשתוללה בכל פינה ובעיקר ניסתה לחקות את הכלבים הגדולים ממנה. אני זוכר שצחקתי מכל הלב לראות אותה מתגלגלת בעמס החוף בשמחה עצומה.
מתוך הצפייה בה והתופים שהתערבלו סביבנו - אל מול אוויר נקי וטרי - הבנתי שהפארק הזה הוא יותר מבילוי לכלבים: הוא מקום מפגש לבעלי כלבים ובני אדם כאחד. כאן אפשר לשוחח על גידול חיות מחמד - מה עושים כשכלביך משוגע לשוקולד (כן כן...) או איך לעזור לו להתמודד עם פחדים חברתיים כמו צלילים פתאומיים או ים של פיונים עפים סביבם.
אך הדבר שיותר תפס אותי היה הקשר בין בעלי הכלבים לעצמם ולחיותיהם. ככל שאני לומד יותר על גידול כלבים, כך אני גם מגלה יותר על עצמי ועל מערכת היחסים המורכבת שבינינו. זה הרבה מעבר לסתם לצאת לטייל; זו תרבות שלמה שבה אנחנו חולקים רגעים קטנים שממריקים אותנו ימים ארוכים אחרי שסיימנו לשחק באותו פארק אינסופי.
אז אם יש לי טיפ עבורכם: תוקפו את עצמכם וצאו לדוגי פארק! אפילו אם אתם חוששים מהמפגשים החברתיים איתם ואולי אף נראיתם לכם כמצריכים הכנה רבה מדי - זכרו שזה בדיוק המקום שבו תוכלו להיות אתם ולהתחבר שוב לילדות שלכם דרך העיניים הנאמנות והזוהרות של חברכם הכי טוב.
ובבקשה… אם תפגשו שם גור חדש ששמו מיקה - תחייכו!