לפני כמה חודשים, עברנו עם המשפחה למקום חדש. עטפנו את כל החפצים שלנו מהר מדי, ובין הרמזורים והקופסאות המפוזרות בכל מקום, נשארה אחת בלבד - הקופסה של הילי, הכלבה שלי. אני זוכר את הרגע שהגענו לבית החדש והראשון שיצא מהקופסה היה הילי, רצה לכל פינה כאילו היא רוצה לבדוק אם יש מקום לרחרח בו.
לאחר כמה ימים הבחנתי שהיא לא נראית טוב. היה לה חום והיא התחילה לבעוט ברגליים האחוריות שלה בצורה מוזרה. בפעם הראשונה אחרי שנים רבות שאני בעלים של כלב, חששתי מאוד. יצאתי לחפש וטרינר באזור המקומי שלנו וחזרתי קצת אובד עצות.
מצאתי מקום קטן ושקט שנראה כמו קליניקה ביתית ולא מתוחכמת מדי. כשנכנסנו פנימה, קיבל אותנו הווטרינר עם חיוך רחב ומבט חם בעיניים. הוא דיבר אל הילי בטון אוהב ורך עד שהתקלינו בשיחה על ספה קטנה בסלון שלו - ממש תחושה של בית.
כשהוא בודק אותה מבחינת רפואית, פתאום הבנתי שאין מדובר רק במומחה בכיר שמחזיק בתעודות: זהו אדם שהוא גם חבר לבעלי חיים וגם תומך אנושי מעולה באנשים שמתמודדים עם החששות שלהם לגבי הבריאות של היצור הכי אהוב עליהם.
לאחר בדיקות נוספות התברר כי זה פשוט וירוס עונתי והיא צריכה מנוחה והמון מים. גם אני הייתי צריך להרגיע את עצמי ולהיות שם בשבילה בחודשיים הקרובים כשהיא מת recovering .
מהחוויה הזו לקחתי איתי לא רק טיפים איך לשמור על בריאותה בכמה צעדים פשוטים (מים טריים וזמן משחק), אלא גם תובנה חשובה: לפעמים הצד השני של הטיפול הוא לא פחות חשוב מהטיפול עצמו - החיבור האנושי הזה הוא מה שעושה את ההבדל הגדול ביותר בין שגרת החיים לשגרבת הבית.
אז אם אתם צריכים לבחור וטרינר או אפילו רק רוצים להתייעץ לגבי משהו עבור הפרוותן שלכם - תחשבו קודם על ההרגשה שתמיד תחייב להיות שם בשבילם מבלי לחשוש מהמאגרים המקצועיים שאולי יהיו חסרים לכם; חתול או כלבלב הם בני משפחה-אנחנו חייבים לצפות בהם אחד לשני בסבלנות ואהבה ❤️