הקיץ הזה, לקחנו את הילדים לפארק השעשועים, והאמת? אני חושב שהיה זה אחד הימים הכי משמחים שלנו מאז הרבה זמן. כשאני זוכר את הרגעים ההם, אני מתמלא בהתרגשות כאילו הייתי שוב שם.
נתחיל מההגעה - העדפנו לצאת מוקדם בבוקר כדי להימנע מהמון. היה משהו קסום באוויר של הבוקר, כמו שיש איזו תחושה שכולנו מחכים לעוד יום של הרפתקאות. כשהגענו, הילדים התלהבו כל כך לראות את כל המתקנים: רכבות הרים, גשרי חבלים ודוכני המתוקים עם הסוכר על מקל. בעיניהם הכל נראה כמו חלום.
אבל הרגע שהכי חרוט בזיכרוני הוא כשעמדנו בתור לרכבת ההרים הגדולה. ביני לבין עצמי הייתי קצת לחוץ - זו הייתה פעם ראשונה של הקטן שלי לעלות על רכבת כזו. בכל פעם שהוא הסתכל למעלה ושאל אותי 'אבא, זה מפחיד?' הלב שלי עשה קפיצה קטנה (ואולי גם חשבתי פעמיים אם כדאי לי בכלל להשאיר אותו לעלות). אבל אז ראיתי את החיוך שלו כשהוא נכנס לתוך המתקן הזה וזה הספיק לי.
כשהרכבת החלה לנוע והילדים צעקו מרוב אדרנלין ושמחה - פשוט ריחפתי איתם באותו רגע. היה לנו שיא של חיבור משפחתי; לא רק אנחנו היינו שם בשביל הכיף אלא ביחד עברנו את הפחדים וההתמודדויות של התנסות חדשה.
והטיפ הכי חשוב שלי? אל תפחדו לקחת סיכונים ולטעון לעצמכם חוויות חדשות! תתנו לילדים שלכם לחוות דברים שלא ניסיתם בעצמכם עדיין. זה יכול להיות מפחיד במידה מסוימת אך האושר שבסוף מעביר לגמרי את התחושות הללו לטובת משהו גדול יותר - לדאגה אחת פחות ואוגר דמעות שמחה במקום!
מהיום ההוא יצאנו כולנו עם חיוכים רחבים וזכרונות שהתמקמו קרוב לליבנו - אין ספק שנעשה זאת שוב בקרוב. כי בסופו של דבר, פארקי שעשועים הם לא רק מתקנים ומדליקים; הם מקום לגבור על פחדים וליצור קשרים שלא נגמרים לעיתים גם אחרי שהמתקן יורד מהפסגה.