לפני כמה חודשים, מצאתי את עצמי יושב באולם קטן וישן בתל אביב, מלא בהתרגשות שעד כה לא חוויתי. היו שם אנשים מכל הגילאים - ילדים עם הורים, צעירים ונערים שכבר התלהבו מהמוזיקה שגדלו עליה. כולם התרכזו סביב במה קטנה ומוארת כאשר אהוד בנאי עולה על הבמה.
הרגע שהוא התחיל לנגן את השיר "עכשיו מעונן" היה כמו לקבל מכה רגשית בלב. אני זוכר איך המילים הלכו ונתפסו במחשבות שלי - הן דיברו על געגוע, על אובדן ועל הזכרונות המתוקים והמרים של החיים שלנו. פתאום נזכרתי בילדות שלי, בימים שבהם הייתי יוצא עם המשפחה לים בשישי אחר הצהריים, וצולל לתוך השירי נוסטלגיה שמילאו אותנו בכל כך הרבה רגעי קסם.
כשאהוד שר "שיר של יום שישי", חלק מהקהל הצטרף אליו בשירה רכה וביחד התרוממנו למעלה. נשמע כאילו כולנו חווים מחדש את ההרגשה הזו של אחדות ואינטימיות. זה בדיוק הרגע שבו הבנתי שהמוזיקה יכולה לאחד אותנו בדרכים שאין להן הסבר.
לקראת סוף ההופעה הוא סיפר סיפור קצר על אביו המנוח והשפעתו עליו כח الفنان. כל מילה שלו היתה כמו גחלת שנוגעת עמוק בלבבות שלנו וכשהיא דעכה בסיום השיר האחרון, הייתה תחושת עצב מתוקה באוויר.
טיפ שלי לכל מי שאוהב הופעות: אל תישארו בבית! קנו כרטיסים להופעות שאתם אוהבים או אפילו הופעות שלא הכרתם - אתם אף פעם לא יודעים איזה רגע קסום מחכה לכם שם. המוזיקה יכולה לרגש ולחבר אותנו בדרך שמעוררת כל כך הרבה תחושות אנושיות.
ולסיום - תזכור תמיד: יש משהו מיוחד במפגש הזה אנשים שפשוט נהנים מהמוזיקה יחד איתך; זה מגיע ממקום שלא תמיד אנחנו יכולים להסביר אותו במילים.